כשאמא שלי שאלה אותי לראשונה על להצטרף לסאמר סקול בלונדון צחקתי לה בפנים. אמרתי לה "זו אפילו לא אפשרות שאני מוכן לחשוב עליה".
איכשהו הגלגל הסתובב לו והיום כמה ימים אחרי שחזרתי מהחוויה אחת המדהימות בחיים שלי הדבר היחיד שאני רוצה הוא לחזור. לחזור לאנגליה, לחזור לברונל, לחזור למדריכות שיר ולירז, לחזור לחברים שהפכו למשפחה שלי.
איך אפשר לסכם חוויה כזאת מדהימה? שבועיים של שטויות צחוקים וכיף שלא נגמרים. איפה אפשר להתחיל? אני לא יכול בכלל לתאר במילים את מה שהיה שם. פרץ ההתרגשות שנגרם לי מלהיזכר במשהו הכי
קטן שהיה שם הוא מטורף.
פחדתי בהתחלה. אי אפשר להגיד שלא. פחדתי שאהיה לבד, שלא אסתדר במקום, שלא אמצא את עצמי ומעוד כל כך הרבה דברים, אבל... חצי שעה מאז שהגענו לנתב"ג זה כבר קרה, הרגשנו את הקליק, התחברתי כבר עם רוב הילדים ועם המדריכות ככה שהחששה הכי גדולה שלי מהמסע הזה כבר מאחוריי.
אחרי זה עלינו למטוס וכבר לפני שעלינו אמרנו לעצמנו "מסכנים הנוסעים שיצטרכו לסבול אותנו 5 וחצי שעות" וכך היה.
אחרי 5 וחצי שעות טיסה ועוד זמן קצר של נסיעה הגענו. הגענו למקום שציפינו להגיע אליו כל כך, ברונל. אוניברסיטה פשוט מדהימה שיש בה הכל (חוץ מאוכל טעים אבל מתרגלים תאמינו לי).
בואו נדבר על הלימודי אנגלית. #iloveardmore ההאשטג הזה שצחקתי ממנו בהתחלה אבל אז התברר כנכון. הלימודים היו כל כך מהנים הכניסו אותי למסגרת ולימדו אותי קצת על בגרות, הצליחו להפגיש אותנו עם ילדים מכל העולם שעכשיו הם חברים מאוד מאוד טובים שלנו ונזכור אותם לעוד הרבה שנים. בלי השיעורים האלו החוויה הייתה פחות מהנה.
אני אתגעגע למורים, לאקטיביטי לידרס ובמיוחד למרכז דונאל (אין מה לעשות ככה זה שאתה מפריע בשיעורים ונמצא אצלו במשרד פעמיים ביום).
הטיולים בלונדון היו מהנים במיוחד. היינו במוזיאון השעווה מאדאם טוסו, באוקספורד סיטי, באקינגאהם פאלאס, הלונדון איי, במחזמר וביום שהכי ציפיתי ממנו בוינדזור קאסל (השתלמו הציפיות).
הערבים עם ששת החברים שהתחברתי אליהם בצורה יוצאת דופן והפכו למשפחה לכל דבר הם אלו שהיו הכי כיפים.
נהניתי מכל דקה ודקה של ישיבה עם האנשים המצחיקים האלה שאני חולה עליהם. בוא נגיד שבערב אף בנאדם בקומה שלנו לא יכל לישון. אלו חברים שאני באמת אבל באמת לא אשכח בחיים שלי. אני רוצה להגיד להם תודה על כך שהעבירו לי את המסע הזה על הצד הטוב ביותר ורוצה להגיד להם שבחיים לא הייתי מבקש אחרים לעבור איתם את זה.
אני רוצה להגיד גם תודה למדריכות שהיו בשבילי לאורך כל המסע. הרגשתי כאילו אני מדבר לחברות הכי טובות שלי ולא למדריכות ודבר כזה בחיים לא קרה לי. אז שיר ולירז תודה רבה על כל העזרה והתמיכה וגם אם היו פאשלות בדרך אני שמח שהצלחנו להתגבר עליהן.
אז זהו זה נגמר וצריכים לחזור הביתה וצריכים קצת להתגעגע עד המפגש הבא שיהיה בעזרת השם עוד.... כמה ימים (אני מקווה). למדתי מהמסע הזה כל כך הרבה דברים על עצמי, תפסתי אחריות בידיים, קיבלתי עצמאות, בגרות ולמדתי לא לפחד ממסע כזה.
אז תודה רבה לקמפוס, לארדמור, למדריכות ולחברים שאפשרו לי להגיע למצב כזה שאני באמת אבל באמת מתגעגע.
