נעה

כותבת את הסיפור הזה עם הרגשה מוזרה כזאת אני בדיוק חושבת שאתמול בשעה הזאת עוד הייתי עם הקבוצה ועם המדריכה המושלמת שלייי מוזר לי שניגמר אבל ״הסוף הוא רק ההתחלה״

טוב אז זה התחיל בשדה תעופה שדפקנו איחור אני ואחותי ועבר לזה שאנחנו הבאר שבעים היינו חבורה כזאת טיפה יותר מרוחקת אבל אחרי כמה דקות התחלנו כבר לדבר עם כולם ולצחוק ולשחק משחקים מוזרים שהכירו לי שם בזמן שאנחנו מחכים שיבדקו לנו את הדרכונים בכניסה ללונדון אחרי זה חיכינו הרבה זמן לצאת לאוטובוס אז יצא לנו להחליף כמה מילים הגענו לאוטובוס ונירדמנו כי זאת הייתה נסיעה ארוכה של שעה וחצי לאחר מכן הגענו לחדרים התחלנו טיפה להתלהב שכל אחד חדר בנפרד והיינו במסדרון רק תשעה שהם: אני, יובל סולומון, יערה, גל, רז, עומר, שביט, אלדי וכמובן המדריכה המושלמת שלנו עדי דבושששש

ואז עשו לנו פעילות אני ואחותי עוד לא הרגשנו מחוברות לאף אחד אחרי הפעילות עדי (המדריכה) לקחה אותנו לשיחה לילית כמו הרבה לילות אחרים לאחר השיחה כל אחד הלך לחדר שלו כמובן לא שכח לשים שעון מעורר לשבע כדי להיות למטה בדיוקקק ב 7:20 על הדקה כמובן שאני ואחותי איחרנו ופיספסנו את הסיור של המקום????‍?

אחרי הסיור שיפספסנו ניכנס ו לחדר האוכל ושם התחברנו לאט לאט עוד ועוד פעם עשו לנו פעילויות נכנסנו לחדר אוכל ואז עדי שאלה אותנו אם אנחנו לחוצים מהמבחן ואני אמרתי שכן ואז היא הרגיעה אותי כבר מהרגע הזה הבנתי שזכיתי במדריכה טיללל

ואז אחרי כמה ימים אני חושבת שזה היה ביום הרביעי כבר התחלנו ממש להתחבר כמה ילדים והיינו משחקים אמת או חובה בחדר של יערה ואז לאט לאט התחלנו רוב הילדים לשבת במטבח צחקנו והיה ממש כיף

ואז כזה הצטרפו כל פעם עוד ילד ועוד ילד ואז זה נהיה ממש כולם וכעבור יומים הגיע יום שישי ששם כבר אפשר להגיד שהיינו כולם מחוברים כולם היתארגנו חגיגי לכבוד שבת שמו חולצה לבנה גינס כמו שצריך עדי המדריכה המושלמת שלנו אירגנה לנו יין ולחם שהיה לנו לקידום וצירפנו אליינו את הברזילאים ואני זוכרת שכל בחדר אוכל יסתכל עליינו ושאלו אותנו מה זה? מה מיוחד היום ? ואם יש לנו איזה חג ? ושאמרנו להם שפשוט יום שישי אצלנו זה נחשב יום מיוחד הם שמחו לדעת...

והשבוע השני היה לנו מוזר אנחנו לא רצינו שהוא יגמר למרות שכל פעם אמרנו עוד ״חמישה ימים אומרים מחר״ או ״עוד יומים אומרים מחר״ או ״מחר אומרים היום״ אנחנו רצינו לנצל כל רגע ביחד אם זה לישון אחת עם השניה או לשבת במטבח עד שעה מאוחרת ואז ילדה אחת עושה לנו השקמה (גל והדפיקות שלה)

והיום הכי קשה שעברנו זה היום אחד לפני הסוף אני זוכרת שעדי האלופה שלנו אירגנה שנילך לאגם למרות שאמרו לה שלא וזה היא שיכנעה אותם ואז לקחנו דונלסים שוקו ושתייה מהחדר אוכל הלכנו לאגם בהתחלה עשינו צחוקים מלא תמונה והיה מצחיק אחרי זה כל אחד אמר משהו

ואני, שאני הכי יודעת לדבר להגיד מה שאני חושבת ולהיות ה״סטנדפיסטית״ של הקבוצה פשוט ישבתי שם לא הצלחתי להוציא מילה לא יכולתי לסכם מה שעברתי פשוט לא רציתי שזה יגמר ואז שכבר לא נישאר מי שידבר עוד אני ניסיתי לדבר ואני חונקת את עצמי עם דמעות ולא הפסקתי לבכות ואני מנסה להוציא מילה ואני לא מצליחה אני פשוט מגמגמת ואני זוכרת שחיבקו אותי שם בהתחלה זה הרגיע ואז עוד פעם חזרתי לבכות בסוף התחבקנו שם ליד האגם שרנו התקווה ואז המצאנו סוג של אימנון כזה כולם מחובקים וקופצים וצועקים ״אחים אחים אחים אחווה אחווה אחווה כבוד כבוד כבוד״

ואז התחלנו לחזור לכיוון החדרים ואני עוד בוכה שלא בא לי לעזוב את כולם חזרנו אני עליתי לחדר הם רצו לשים שירים רק בעיברית ולירקוד ואני לא רציתי אז שיי בא אליי ואמר לי אל תעשי שטויות חיבק אותי ואמר לי שאנחנו ניפגש כולם עוד הרבה הרגיע אותי ושכנע אותי לרדת

כמובן שעוד לא הספיק לסיים את השיר העלו אותנו לחדרים אבל עלינו למטבח שלנו הבנות כולם התחלנו לשים שירים ולרקוד שם כולל עדי! מדריכה מושלמת אבל גם חברה ! ????

טוב אז הגיע היום האחרון היום שכולם לא חיכו לו לא רצו שהוא יגיע אבל אי אפשר לעצור את הזמן הלכנו לאכול ארוחת בוקר אחרונה הייתה הרגשה מבואסת אבל ניסינו לשימור על מצב רוח

הספרדים חיכו לנו התחברנו הליהם ממש אם זה לשבת איתם ולשחק איתם אמת או חובה באנגלית שזה היה קשה ואם זה התפתח שם זוגיות שנאלצה להיפסק ביגלל המרחק לא הפסקנו להצטלם לעשות צחוקים אחרונים לפני שאנחנו עוזבים הגיע הרגע עולים לאוטובוס מסתכלים מבעד לחלונות ובוכים התחלנו לנסוע ושמתי שירים של עומר אדם... כרגיל..????‍?

ואז כבר אחרי שבועים שהם מתעוררים עם עומר אדם וכל היום לשימוע עומר אדם הכריחו אותי לעביר ולשים שירים שמחים אז באמת זה מה שעשינו

בסוף הגענו לשדה עדיין עצובים אבל לא מראים את זה כדי לנסות לישמור על מצב רוח פגשנו עוד קבוצה של קמפוס אבל במקום אחר התחלנו להתחבר אלייהם ויש כאלה שהיתחברו אלייהם עוד בטיסה ללונדון

טוב נדלג על כל הקטע הזה של הדיוטי ונעבור לטיסה כל אחד קנה מחברת וכל אחד רשם לשני דברים ובעיקרון היה צריך לקרוא את זה רק בבית אבל בשעה האחרונה של הטיסה הייתי עצובה ביגלל שעוזבים אז שמתי אוזניות שמעתי שירים ישנים קראתי את מה שרשמו לי ופשוט התחלתי ליבכות עוד אבל ליבכות בשקט בלי שאף אחד יראה לא רציתי שהם יתחילו להתבאס גם המחברת הזאת

זה באמת הדבר הכי מרגש שקיבלתי אם זה הברכה מעדי שהיא באמת הכי מרגשת שקיבלתי עד לילדים שקצת פחות היתחברתי איתם שהברכות כולם ריגשו אותי טוב אז הגענו לארץ שרנו ״אני חוזר הבייתה״ כולם עברו את הבדיקה האחרונה של הדרכונים מתים ללכת ליפגוש את ההורים אחרי שבועים אבל אחד הילדים שם איבד את הדרכון ????‍?

אנחנו ישבנו וחיכינו לו שימצא את הדרכות במזל אמא של אחד מהילדים עובדת בשדה החזירה את אותו ילד למטוס ושם מצאו את הדרכון אז פגשנו את ההורים חיבוק של שנייה וחצי וחזרנו למעגל היה לנו משהו קטן להביא לעדי מתנה סימלית כי באמת מגיע לה אחרי כל השבועים שהיא סבלה אותנו

עשינו מעגל כזה שהתחברנו כולם שרנו את האימנון שלנו ושרנו את השיר ״הסוף הוא תמיד התחלה חדשה״ נתנו חיבוקים חלק בוכים חלק מחזיקים את עצמם לא ליבכות וכל אחד הלך לבית שלו עם דמעות וגעגועים??.

וזה ממש אבל ממש תמצית של הדברים לא הכנסתי לפה לא את האימון כושר שעשינו לא את מוזיאון השאוה לא את המוזיאון של המים שנוצרים מהאדמה ועוד המון דברים שהספקנו לעשות במהלך השבוע

קמפוס 2017 ???????? bath

היה קשה מאוד לישכוח אותנו אני אוהבת אותכם