נמי

אני יושבת עכשיו בחדר שלי ויש שקט.

זאת כנראה הפעם הראשונה בשבועיים האחרונים שלא נכנסת ילדה בבום לחדרי "נמי אני יכולה את חולצת הפסים שלך?" "נמי רצית את הבייביליס?" "נמי עוד עשר דקות במיטינג פוינט צריך לזוז" לכן השקט ששורר עכשיו בחדר כל כך מוזר, כבר כל כך התרגלתי לחוסר הפרטיות המוחלט שכרוך בלגור עם עוד 10 בנות מולך, אפילו לאוכל יש טעם מוזר עכשיו שלא תבינו אותי לא נכון, הדבר היחיד שהיה שמח בעזיבה הוא העובדה שלא צריך יותר לאכול את האוכל של ארדמור,

טוב אני חופרת וחופרת ואתם בטח רוצים לשמוע דברים יותר מעניינים מהרגלי האכילה שלי אז ככה: קוראים לי נמי פסי ואני בת 14, את השבועיים האחרונים ביליתי בסאמר סקול של קמפוס באוניברסיטת ברונל, ועכשיו אני מנסה לדחוס את השבועיים המדהימים האלו לסיפור קצר. תתכוננו לחפירה ענקית.

ככה:יום ראשון בלילה ה31/7 23 ילדים ומדריכה אחת עם שרוכים אדומים על צווארם עולים על טיסה לאנגליה, כולם לחוצים, כולם נרגשים והדבר היחיד שאני מצליחה לחשוב הוא: מה אם לא יהיה לי כיף? שבועיים זה הרבה זמן, מה אם אני לא אסתדר עם כולם? מה אם זה ומה עם זה? עד מהרה החששות התבטלו, השיחה עם כולם זרמה והבנתי שקיבלנו את המדריכה הכי אדירה בעולם (מאיה המלכה)

כשיורדים מהמטוס מרגישים את משב הרוח הקרה שמבשר לכם שאתם כבר לא בישראל.

בדרך לברונל קיבלתי הצצה קצרה לכמה אנגליה יפה וואו תראו את פסי הרכבת וווואווו תראו איזה מגניבים הרמזורים כאן, תראו את הביניין היפה הזה, אה רגע, זו האוניברסיטה? כאן נישאר? ירדנו מהאוטובוס ורומי האדירה הראתה לנו את הקמפוס היפיפה.

הגענו לחדרים, התמקמנו וירדו לאקטיביטי הראשונה שלנו. יומיים אחרי זה כבר טיילנו ברחובות לונדון וראינו את הביג בן, מתחילים כבר להתרגל לסדר היום: ארוחת בוקר, טיול, ארוחת צהריים, שיעורים, ארוחת ערב, פעילות ערב, כיבוי אורות. למרות שפחות התחברתי לשיטת הלימוד בשיעורים הרגשתי איך אני מתחילה להיפתח ולתפוס ביטחון שלא היה לי קודם לדבר אנגלית, ממש לדבר, משפם שלמים, לא הגמגום המוזר שיוצא בדרך כלל.

זכיתי להכיר ילדים מדהימים מישראל, איטליה, יפן, ברזיל, וצרפת.

ואפילו יותר חשוב, לצאת עם אוצר קללות מגוון בכל השפות האלה (כי הרי למה אתם מצפים כשאתם דוחסים חבורת נערים יחד למשך שבועיים).

כמובן שהרגעים הכי טובים היו הטיולים, אפילו זכיתי להגשים כמה מהחלומות שלי במהלך הטיול: לראות מאמא מיה בהפקת ענק, לראות ציור מקורי של לאונרדו דה וינצ'י, לבקר במאדאם טוסו, לעלות על רכבות הרים אדירות בגודלן וכמובן לבקר באולפני הארי פוטר, שיא הטיול מבחינתי.

ועכשיו, אם תסלחו לי אאלץ להשתמש בקלישאה הגדולה מכולן, אני שונאת קלישאות אבל זו הפעם הראשונה בחיי שהקלישאה בעצם נכונה.

בלי שהספקתי למצמץ התאריך הוא ה 14/8, 23 ילדים ומדריכה אחת עם שרוכים אדומם על צווארם עולים על טיסה לישראל.

הפעם אין חששת, אין דאגות הפעם יש רק את הטעם המר הזה שאתה מרגיש כאשר אתה יודע שנגמרו השבועיים הכי מדהימים בחייך.