שלום,
אני רעות דגן השתתפתי בסאמר סקול 2015 ברידינג אנגליה, זאת הייתה הפעם הראשונה שלי.
אם להיות כנה את החוויה המטורפת הזאת שנקראת ""summer school אי אפשר להבין עד שלא עוברים אותה, עם כל השאלות ששאלתי אנשים שונים שעברו את זה או שעובדים בזה , החוויה עצמה הייתה שונה ממה שניסו להסביר לי, במובן הטוב כמובן!
אז את הסאמר סקול עצמו הייתי אמורה להעביר במרכז שנקרא "צ'לפונט" אך בדקה האחרונה הוא הועבר ל"רידינג", כיביכול זאת בשורה לא טובה או לא משמחת כי קבענו משהו אחד ופתאום מעבירים אותנו למקום אחר אבל לא!!
אני חושבת אפילו להפך, שזכינו, על הדקה הראשונה שהגענו למרכז הופתעתי לגלות מרכז ענק ומדהים ביופיו, מלא עצים וטבע מהמם, מגרש ספורט, טניס, כדורגל, בריכת שחייה או סתם שטחים ענקיים של דשא כדיי לשחק קריקט או פוטבול סתם כי בא לנו,
הגענו לשם ועוד לפניי שהצלחתי להתרשם מהמקום הגיעו אליינו בזרועות פתוחות אנדי ואיבי (שאותם הכרתי בהמשך שהותי במרכז עצמו) חיכו לנו עם שקיות אוכל כי איחרנו לשעת ארוחת הצהריים, אני חייבת להגיד שבמרכז עצמו בנוסף לנוף המהמם היה צוות מדהים שתמיד היה שם כדיי לעזור,וממש התחברתי לכמה וכמה אנשים מהצוות,
מהרגע הראשון שדרכנו במרכז עד הרגע האחרון לא נחתי לרגע, ואני אומרת את זה כבשורה טובה, כל הזמן היה שם מה לעשות, בין אם זה להתארגן לקראת יציאה או ללכת לאכול או ללכת לבית ספר ולהתכונן על פרזנטציות או ללכת לפעיליות שיש לאותו היום, אפילו כשהיו נותנים לנו "זמן חופשי" היה מה לעשות,
היו ימים שהעדפתי ללכת ולהיות עם חברים סתם לצחוק והיו ימים שהעדפתי טיפה להיות לבד בחדר להתקלח ולהירגע קצת ("לקחת פסק זמן") ובשתי המקרים הזמן לא הספיק לי,
בהתחלה כשניכנסתי לחדר הסתכלתי עליו והתבאסתי שאין טלוויזיה אבל בתכלס גם אם הייתה טלוויזיה לא הייתי משתמשת בה, למי היה זמן?!, מי היה חושב על טלוויזיה כשהזמן עובר כלכך מהר בלי לשים לב?! למרות שלא הייתה טלוויזיה (שגם ככה לא צריך) אני חייבת לציין שהחדר היה מושלם, היה בדיוק מה שצריך,
לא היה חסר כלום, חדר אמבטיה עם מים שמתחממים מהר להפליא, מיטה נוחה, ארון ומים לשתייה. הדבר שהכי אהבתי בסאמר סקול זה את סוף היום אחריי האמבטיה שהייתי "נשפכת" על המיטה מעייפות ונרדמת ישר, עליי זה מראה שניצלתי את היום כמו שצריך, זה היה כיף, להרגיש שבאמת ניצלת את היום ועשית דברים חדשים ואחריי כל היום המטורף את נשכבת על המיטה ונרדמת וקמה ליום חדש שאת לא יודעת מה בדיוק תעשי אבל את יודעת שתעשי מלא דברים כיפיים,
אומנם היום היה מסודר לחלוטין ידעתי מה אני עושה בכל שעה ומתי, בתשע להיות ב"נקודת מפגש" מוכנה לבית ספר, לאחר יום הלימודים או שיוצאים ללונדון או שמחכים לפעילות ובסוף היום עד 22:00 היה פעיליות ערב, כיביכול אני יודעת מה עושים לאותו יום אך זה תמיד השתנה, תמיד היו נותנים לנו רשות בחירה בין כמה וכמה פעיליות מה שממש אהבתי, כי היו פעיליות שהתחברתי והיו פעיליות שפחות ובכל זאת ניתנה לי אפשרות הבחירה,
פעיליות הערב היו יותר מהנות בעיניי, היה ערב בנות והיה משחקים או של ספורט או תחרויות בין מדינות, היה משחקיי העשרת האנגלית ואפילו היה ערב כישרונות, זה היה תמיד מגוון עם אפשרות בחירה, לא השתעממתי לרגע, גם אם היה ימים שהפעילות לא ממש מצאה חן בעיניי יכולתי לשבת בצד ולהשתתף מתי שבא לי, גם ב"רגעי שיעמום" (לא קרה הרבה בכלל) תמיד היה כיף, הייתי צוחקת עם חברים או עם ילדים ממדינות אחרות , את האמת לא היה יום אחד שלא צחקתי, תמיד היו צחוקים, לא הפסקנו לרגע לצחוק,
אני ילדה שתמיד אוהבת להתלונן (מודה באשמה) בין אם זה על האוכל או על השעות שצריך להיות מוכנים או על הצוות מהמרכז שעבד שם אבל איכשהו תמיד התלונות שלי הפכו גם לבדיחה ולא הייתי מתקוטטת עלייהם יותר משתיי דקות ובכלל לפני שהגעתי לסאמר סקול הייתי ילדה מאוד מקובעת שאם אני מתעצבנת הייתי יכולה להיות מעוצבנת על אותו דבר דיי הרבה זמן אבל איכשהו בסאמר סקול זה לא קרה, פשוט כל דבר שהתלוננתי היינו צוחקים על זה כל החברה, פתאום אם מישהו העליב אותי לא הייתי חושבת על זה יותר מדקה מרוב הכיף והחברים שתמיד הרימו אותי שם וכמובן המדריכות המדהימות שהגיעו איתנו, ליאור וחן.
אני בטוחה ב100% שבשבועיים שהייתי בלונדון בסאמר סקול היו נראים שונים לגמריי לולא המדריכות האהובת עליי שהגיעו איתנו, ליאור וחן,
תמיד אבל תמיד היה לי עם מי לדבר כשאני צריכה, הן תמיד דאגו ועזרו גם בדברים שהן לא היו חייבות לעזור בכלל,
לצערי מצבי הרוח שלי משתנים בשנייה, לטוב ולרע, ובשתייהם ליאור וחן ידעו איך להתמודד להפתעתי, אם הייתי צריכה דקה לבד לעצמי כשהייתי עצבנית הן נתנו לי אותה, או "כשפתחתי את קלפים על השולחן" וסיפרתי מה קרה הן תמיד ידעו מה להגיד, באמת, זה היה מוזר לראות שתיי נשים שעד לפניי שבוע כמעט ולא הכרתי אומרות לי משהו שאשכרה מרגיע אותי כשאני עצבנית על משהו או לחוצה בגלל משהו,
הן תמיד התייחסו אליינו כמו בוגרים מה שממש אהבתי,
אני חושבת שבגלל שהן עדיין צעירות היה בניינו קליק, תמיד אהבתי לצחוק איתן, תמיד אהבתי לדבר איתן גם על נושאים שלא חשבתי שאני אדבר בכלל עם המדריכות שלי, הרגשתי שהן באמת חברות שלי לקבוצה, הן תמיד ידעו להחמיא לי על השיפור שלי בדיבור באנגלית מה שממש העלה לי את הביטחון ואת הרצון ללמוד ולדבר עוד אנגלית, גם אם הייתי חוזרת איכשהו לדבר עברית חן תמיד אמרה לי לחזור לדבר אנגלית, זה הראה על אכפתיות והרצון שלה, שאני אצליח,
תמיד בכל זוג צריך שיהיה "איזון" בין השניים, ככה היה בשתייהן ליאור הייתה זאתי שהייתי יכולה תמיד ללכת לדבר איתה על נושאים שהם טיפה יותר אישיים וחן הייתה זאתי שאיתה עשיתי את הדברים הכי משוגעים כמו למשל מתקנים ענקיים בלונה פארק או לעבור את "מבוך האימה" ב"מאדם טוסו",
אני ממש אהבתי אותן, הייתי מריגשה בנוח לדבר איתן ואני ממש מתגעגעת אלייהן כרגע, הן חסרות לי!!
רציתי לאחל להן בהצלחה, לליאור בהייטק בעבודה ולחן בעבודה החדשה כרכזת שכבה ומורה למתמטיקה, אתן תעשו את זה בצורה הטובה ביותר, אני בטוחה!!
אני שונאת פרידות, קשה לי עם פרידות אני לא אוהבת להיפרד מאנשים במיוחד לא מאנשים שנקשרתי אליהם כלכך, זה מטורף, שבועיים ואני מרגישה כלכך הרבה אהבה לאנשים שעד לפני שלושה שבועות לא ידעתי עלייהם כלום, הקבוצה שלנו כלכך נקשרה שאנשים שאלו אותי אם אנחנו מאותה הכיתה, זה כלכך מצחיק לראות אנשים שמבינים שלא רק שאנחנו לא מאותה הכיתה ולא רק שאנחנו לא מאותו בית ספר אנחנו איפלו לא מאותה עיר!
יכול להיות שזה גם בגלל שאנחנו ישראלים ואנחנו תמיד אוהבים לדבר שעות עם אנשים שהם גם ישראלים אבל זה היה יותר מזה, על היום הראשון נקשרתי לכולם כולל למדריכות האהובות שלי...
אז שבועיים שלמים אני כמובן שלא יכולה להסביר במכתב אחד, אבל אם הייתי יכולה להמיר את השבועיים האלה לתמונות, אני חושבת שהתמונה השמחה היא היום ראשון שכולנו מחכים עם המזוודות ועם הסרטים הכתומים שחילקו לנו והמדבקות שם שנתנו לנו ולא מודעים בכלל לחוויה שעוד מעט נעבור,
התמונה המרגשת זה היום השישי הראשון שהיה, עשינו קידוש וכולם היו מרוגשים, כי כל החדר אוכל היה בסוג של הלם ממה שאנחנו עושים כי הראנו את התרבות שלנו לאחרים, עמדנו שם עם בגדים חגיגיים ועניבות מנייר שיהב סתיו ואני הכנו והבנים עם כיפות שגם אנחנו הכנו, שרים את השיר של הקידוש ומתרגשים מקידוש שאנחנו עושים בלי המשפחות אבל עם החברים שנקשרנו אליהם כלכך, מחכים למסיבה הכיפיית שמחכה לנו אחר כך, אני מתגעגעת ליום שישי הזה,
התמונה הכיפיית זה היה היום שהלכנו ללונה פארק, זה היה היום הכי לא קשור ללונה פארק, יום גשום מעט עם עננים אבל בתכלס אם שואלים אותי עכשיו, בימים כאלו אני רוצה ללכת מעכשיו ללונה פארק, היה כיףףףףף ממש ממש, לא היו תורים וגם הגשם לא הפריע בכלל מהמתקן הראשון שעלינו, זה היה אפילו דיי כיף "לעוף" ברוח כשיש טיפות קטנות שגם עפות עלייך ולעשות מתקנים מטורפים שבכלל לא חשבתי שיהיה לי את האומץ לעשות,
התמונה הכי עצובה זה היום אחרון שכבר מרגישים את הסוף ואני מחלקת לכל הצוות מארדמור מכתב פרידה ממני ואנחנו עולים על המטוס בחזרה לישראל ונוחתים בישראל ואני בכלל לא רוצה לעזוב את כולם!
אני ממש מצטערת ליאור וחן שנפרדתי ממכן בוכה, סתם על שטות, רציתי להגיד לכן שאהבתי אתכן ממש ושאני אתגעגע!!!!
מקווה שנזכה בפרס הזה כדי "להשלים פערים" על הימים האלו שאני לא איתכן כי זה ממש מוזר וקשה פתאום לא לראות אותכן 24/7,
בחוויה הזאת העשרתי את הדיבור שלי ברמה אחרת, יש לי את הרצון הזה להעשיר עוד את האנגלית בעיקר בגלל הסאמר סקול, אם לפניי הסאמר סקול אמרתי לעצמי שלקרוא ספרים באנגלית זה יעזור לי, עכשיו לא רק שאני אומרת את זה אני גם עושה, שאלתי חברות על ספרים באנגלית ואני כבר מחר הולכת לקנות לי אחד,
אני רוצה להגיד תודה על שבועיים מדהימים שעברתי עם חברים חדשים, שכלכך דומים לי בכלכך הרבה מובנים, תודה למדריכות המדהימות שלי, אין כמוכןןןן, בזמנו נתתן לי לפתוח את המחברת "מכתבי פרידה"(?) שלכן ולא עשיתי את זה בצורה הכי טובה גם כי זה היה בזמן נסיעה וגם כי לא היה לי מספיק זמן לחשוב וגם בגלל שלא הסתדרתי עם העט שהבאתן לי, אני אשמח אם זה יהיה המכתב פרידה שלי אלייכן, אם אתן קוראות את זה,
לסיכום, תודה כולם על הכול, תודה לחברים המהממים שהכרתי
תודה לליאור וחן שבלעדייכן הסאמר סקול שלי היה אחרת,
תודה לכולם, אוהבת.
