עידן קזראל  שיפלייק 2025 

המטוס נחת בלונדון, וגוש של התרגשות וחשש התערבב לי בבטן. ידעתי שמשהו עומד להשתנות, אבל לא הייתי בטוח מה. כי אחרי הכל אני רק ילד בן 11 וחצי, ולצאת לבד לשבועיים לאנגליה היה הדבר הכי גדול שעשיתי בחיים שלי. לפני שהגעתי לשדה התעופה, ההורים שלי היו מודאגים. "אתה בטוח שתסתדר לבד?" אמא שאלה עם דמעות בעיניים, אחרי שהיא דאגה לי לכל דבר שאני צריך (אפילו ממתקים שאני אוהב היא דאגה לשים לי במזוודה) ואבא חיבק אותי חזק, כאילו הוא מנסה להגן עליי מכל העולם, זה אבא שלי, הוא תמיד מגונן ושומר. אני גם ממש הרגשתי שהוא לקחת את זה קצת יותר קשה ממני. גם אני פחדתי קצת בהתחלה. מה אם לא אמצא חברים? מה אם לא אצליח לדבר באנגלית? הדאגה הזו הציפה אותי, אבל גם דחפה אותי קדימה, כי תמיד שיש אתגרים וקשיים זה מה שמניע אותי יותר מהל להצליח ולנסות להתמודד ולצאת יותר מחוזק.

כשהגעתי לבית הספר בשיפלייק, הכל הרגיש זר. המבנים העתיקים, השבילים הירוקים, האנשים שדיברו בשפה אחרת. אבל אז פגשתי את המדריכים. הם לא היו סתם מדריכים, הם היו כמו חברים ותיקים. הם קיבלו אותי בזרועות פתוחות, עם חיוך חם ועיניים שראו את החשש שלי. הם הבינו בדיוק מה אני מרגיש, וכאילו בנס, המילים שלהם הרגיעו אותי. "כולם מרגישים ככה בהתחלה," הם אמרו, ופתאום, לא הרגשתי לבד. הם עזרו לי למצוא את החדר שלי, להכיר את שותפים לחדר וסיפרו לי על התכניות. כל חשש שהיה בי התחיל להתמוסס, והחששות הפכו להיות התרגשות.

השבועיים האלה היו כמו חלום. למדתי אנגלית בבוקר, אבל החלק הכי טוב היה אחרי הצהריים. טיילנו בערים שונות, כל עיר עם סיפור משלה. ביקרנו בלונדון וטיילנו במוזיאונים, ראינו את הביג בן וארמון בקינגהאם, הרגשנו את הדופק המהיר של העיר הגדולה. ראינו גם נופים עוצרי נשימה שנגעו לי בלב, ואפילו בילינו יום בלונה פארק, והצלחתי לזכות בבובה ענקית בדוכנים בלונה פארק. כל רגע היה מלא בהרפתקה, כל טיול פתח לי את העיניים לעולם חדש. פגשתי חברים מכל העולם – מאיטליה, ספרד, ואפילו סין. כל אחד הביא איתו סיפור משלו, צחוק משלו ורגעים שנצרבו לי בזיכרון ואני בטוח שהרגעים האלו יהיו הזיכרון שלי לכל החיים (או לפחות לעוד הרבה שנים קדימה). למדנו לשתף, לצחוק ביחד וגם להתמודד עם אתגרים קטנים בדרך.

השבועיים האלה היו כל כך הרבה יותר מטיול. הם היו מסע פנימי. למדתי כמה אני יכול להיות עצמאי, כמה אני יכול להתמודד עם קשיים, וכמה אני יכול למצוא אור גם במקומות חדשים. למדתי לסמוך על עצמי ועל היכולות שלי, והבנתי שהעולם הוא מקום גדול ומלא הזדמנויות. ביום האחרון, כשנפרדתי מהחברים ומהמדריכים, הלב שלי התמלא באהבה ובהכרת תודה. נפרדתי גם מהמקום, שבשבילי היה יותר מבית ספר – הוא היה בית זמני שבו מצאתי בעצמי הרבה דברים שלא ידעתי שקיימים, להתמודד עם התחושה של המרחק מהבית, להתמודד עם אתגרים שאין מי שיתמוך וזה משהו שבנה בי חוזקות שלא ידעתי שיש בי.

כשנכנסתי שוב לשדה התעופה בדרך חזרה הביתה, כבר לא הייתי אותו ילד שחשש ונלחץ. הייתי אדם קצת יותר בוגר, עם חוויות שהפכו אותי לחזק יותר. עם כל האוצר הזה של זכרונות, הרגשתי שאני יכול להתמודד עם כל אתגר שהחיים יביאו. זו הייתה מתנה לחיים, מתנה שאני לא אשכח לעולם.