סאמר סקול תמיד היה החלום שלי עוד מגיל קטן, אני זוכרת שכבר בפעם הראשונה ששמעתי על התוכנית הזאת של להיות שבועיים בלונדון ולהכיר חברים מכל העולם (הייתי בת 7) התלהבתי והבטחתי לעצמי שאני אגיע לשם.
הגעתי לסאמר סקול לבד מבחירה, רציתי להכיר ולהיפתח לכמה שיותר אנשים חדשים ולחוות את כל המסע המטורף הזה עד הסוף. כמובן שהיו לי המון פחדים וחששות: מה אם אני לא אתחבר לאף אחד? מה אם אני אשאר לבד?

ברגע שהגעתי לנתבג והתאחדתי עם הקבוצה שלי הבנתי כמה שאני טועה. מהרגע בראשון הבנתי שזכיתי בקבוצה מדהימה עם אנשים מושלמים והמדריכים הכי הכי טובים שיכולתי לבקש (תאי ודרור המהממים).

כשהגענו לברונל לראשונה, לקח לי זמן לעכל את מה שאני רואה ומה שקורה. היה לי קשה, לא אהבתי את האוכל ואת השעות של הארוחות, לא אהבתי את שעות השינה והקימה והלחיץ אותי להיות כלכך רחוקה מהבית.
כבר ביום השני הבנתי כמה שהכל מתגמד ביחס לחוויה הכל כך מטןרפת הזאת. פחדתי שזה לא יהיה כמו שחשבתי, לא כמן שמספרים.

אחרי שבועיים בברונל בוגרים אני יכולה לומר שזה פי מיליון יותר טוב ממה שמספרים. צברתי בשבועיים האלה את החוויות הכי מטורפות בחיים שלי,  לפנות לסתם אנשים ממדינות אחרת ולהכיר אנשים מאיטליה, יפן, ברזיל, ספרד, פולין ולהתחבר אליהם ולנהל שיחות כאילו הם חברי ילדות שלי, טיולים שאני לא אשכח להארי פוטר, אוקספורד וכמובןן הפארק המדהים שעליתי בו על הכל קרון ראשון והובלתי את כולם למתקנים המפחידים (מתנצלת מעומק ליבי), טיולים בקמפוס והצחוקים שהיינו עושים, השופינג שעשיתי עם חברות שלי, הבדיחות הפרטיות של הקבוצה שלי (חמסה), השיחות בחדרים והישיבות במטבח עד מאוחר, והכי חשוב.

זכיתי בקבוצה הכי טובה שיכולתי לבקש ובחברים לכל החיים. ברונל בוגרים, תודה לכל מי שהיה חלק מהחוויה המטורפת הזאת, אני אוהבת אתכם