בידלס 19.7.2010
ואז הגיעו הדמעות
איך בכלל מתחילים לסכם יום כמו שהיה לנו ? אולי פשוט אי אפשר ?
הבוקר התחיל כמו כל יום רגיל היה שיעור אחרון ולאחר מכן כולם ראו יחד סרט.
אחר הצהריים היו פעילויות שונות לילדים.
בשעה 5 לפני ארוחת הערב נתנו להם שעה להתארגן לקראת טקס חלוקת התעודות.
כל מורה קרא לכל הכיתה שלו והזמין תלמיד תלמיד לעלות לקבל את מבחן הסיום.
צילמנו את כל מי שעלה. התלמידים והמורים כולם התרגשו כ"כ.
בכל כיתה כל מורה היה צריך לבחור 2 תלמידים להעניק להם תואר מיוחד. התלמיד שהשתפר הכי הרבה או השקיע הכי הרבה. היה מדהים לראות שהקבוצה הישראלית עם הכי פחות תלמידים קיבלה הכי הרבה תארים.
בהחלט כיכבנו מהבחינה הזו..
בנוסף חילקו גם תארים ל 2 תלמידים מכל התלמידים שבקמפוס. אחת מהן הייתה אורלי שקיבלה את התואר "דוברת האנגלית הטובה ביותר".
לאחר מכן הבנות הישראליות הופיעו עם הבנות היפניות, הריקוד היה פשוט מדהים.
באמת שקשה לתאר את המראה, הריגוש והאנרגיות שהיו באולם. כנראה שהמפגש האנושי מנצח כל הבדל תרבות ושפה. את זה הילדים למדו בצורה הכי אמיתית שיש.
ואז... הגיע הדיסקו.
היה לנו בערך חצי שעה לרקוד בשיר האחרון שהתנגן היה הללויה.
ואז נפתחו הברזים אצל כולם כולל כולם. הדמעות התחילו לזלוג ולא הפסיקו כל הלילה. כן כן גם הבנים בכו (חלקם לפחות).
עכשיו אנחנו קצת עצובים כי הצרפתים עוזבים שבת בבוקר.
היפניות עוזבות ראשון בבוקר ואז ישארו כבר ממש מעט ילדים בקמפוס.
הבשורה המשמחת הן שאת ראשון אנחנו נבלה בטיול אז אולי יעבור להם יותר בקלות.
מה עוד אפשר לומר ?
זו חוויה חזקה ואני מאמינה שתשמעו עליה הרבה עוד קצת יותר מיומיים כשנגיע..
חיבוק ענק מכולם..
