אני נועה אלון יצחק, בת 17 ממבשרת ציון
עדיין קשה לי להאמין שבאמת עברתי חוויה מדהימה כל כך. עכשיו, שלושה ימים אחרי, בהסתכלות אחורה, נראה כאילו הזכרונות כל כך רחוקים כאילו לא היו.
בכנות, מאוד מאוד פחדתי להרשם. בתור אחת ששינתה כבר כמה בתי ספר ומגורים בעבר, אינני מרגישה בנוח בסביבה חדשה ודיי מפחדת משינויים.
המחשבה להכניס את עצמי לסיטואציה שבה אני צריכה ליצור חברויות בזמן מועט כל כך הייתה נראת לי מאיימת ולא מזמינה. הרבה יותר קל היה לוותר לעצמי ולבלות את הקיץ בארץ כמו רוב בני הנוער בגילי.
לאחר שההורים לחצו,הבנתי שאני צריכה להתעלות על עצמי. כולם הבטיחו שלא אתחרט על כך, אבל עדיין פחדתי.
ביום הטיסה הייתי מאוד במתח, דאגתי להישאר עסוקה באריזות ובפרידות, וניסיתי לא לחשוב יותר מידי על השבועיים שמצפים לי.
כשהגענו לשדה התעופה, ופגשתי את כל הקבוצה כולם היו נראים לי מאוד מכונסים בתוך עצמם ומשפחתם, מה שהרגיע אותי מעט, כי הבנתי שאני אינני היחידה שמתוחה.
ככל שהזמן עבר, הבנתי כמה הלחץ שלי היה לא נחוץ. האנשים בקבוצה התגלו כמקסימים, ואפילו מצאתי כמה אנשים שמאוד דומים לי.
המדריכה של הקבוצה, הדס, מאוד עזרה בהסתגלות למקום החדש, שימשה כאמא וחברה כאחד.
זכינו לטייל במקומות מדהימים- לונדון המקסימה, עיירות כמו באת' ורדינג, והארמון בווינדזור, ובנוסף, לפגוש אנשים מאוד שונים אך מאוד דומים לנו. האוניברסיטה שבה שהינו הייתה מדהימה, גדולה מאוד ובעלת נופים עוצרי נשימה!!
עכשיו, אחרי שכבר חזרנו לארץ, מצחיק לחשוב שכלל התלבטתי אם להירשם או לא. ברור לי שאשמור על קשר עם החברים מהקבוצה, אנשים שאט אט הפכו לי למשפחה שנייה!
מעטות החוויות בחיינו שאנו שומרים עמוק בלב, וכשאנחנו קצת עצובים ומדוכדכים, אנו נזכרים בהם לאט לאט והן מזכירות לנו שמחה ואושר מה הם. אין לי ספק שזוהי אחת מהחוויות האלה
