יום ראשון בלילה. 13.7.14.
אני מת מפחד אבל תכלס אין מצב שאני אודה בזה. לרגע אני חושב לוותר על זה ולהישאר בבית. נזכרתי שמאוחר מדי.
כמה שעות לאחר מכן בנתב"ג. אולי אחד הרגעים הכי מביכים בחיים שלי - חבורה של 16 ילדים, חלקם מכירים וחלקם לא, עומדים מול מדריכה נלהבת ומתבקשים להיפרד מההורים.
נשארנו לבד. שתיקה די מביכה. יאללה. יצאנו.
יום שני 05:20 על המטוס של אל-על. ממריאים.
ברגע אחד כל החשש נעלם ואני מת להגיע כבר.
בחמש שעות טיסה האלו הספקתי כבר להכיר את מי שעתידים להיות ה"בסטים" שלי בטיול, מקס ועמית.
הגענו לאנגליה. נרגשים יצאנו מהמטוס ועלינו על האוטובוס שיקח אותנו לאוניברסיטה המדהימה בעיר Bath.
על הדרך כבר הספקנו להכיר את רוב הקבוצה (אין דבר יותר מגבש ממוזיקה.. בתכלס.).
אחרי נסיעה ארוכה ומעייפת אחת הבנות צורחת "והווווו" בקולי קולות. ברגע הזה הבנתי שאנחנו שם. הסתכלתי הצידה ומולי ראיתי את השלט "Bath Universty". באותו רגע הבנתי שמשהו טוב עומד לקרות.
ירדנו מהאוטובוס שמנו את המזוודות ולקחו אותנו לסיור בקמפוס העצום (!!!!) שאנחנו נמצאים בו. אני חושב שלא היה מישהו בקבוצה שלא התלהב כאילו הוא ילד יומולדת שקיבל את המתנה שהוא הכי רצה.
אכלנו, קיבלנו חדרים, הסתדרנו ויאללה פעילות ערב.
ועכשיו אני יעצור שניה.
תכלס, אני יכול להמשיך ולכתוב פה על כל פרט ופרט שהיה במהלך השבועים המדהימים האלה. אבל בתכלס אין הרבה מילים שיכולות לתאר את מה שעברתי שם, גם כאדם יחיד וגם כחלק מהקבוצה האדירה שהייתי בה.
אני רק יכול להגיד שזו הייתה חוויה עוצרת נשימה, ושבאמת אתה מגלה כל כך הרבה על עצמך בשבועיים האלו.
אין אחד מאיתנו שלא הגיע מפוחד, אבל אחרי שבועיים אני יכול להגיד בוודאות מוחלטת שאנחנו משפחה.
אחרי שבועים של סיורים, שיעורים, פעילויות צהריים, פעילויות ערב, היכרות של אנשים מכל העולם, ספייד-דייטינגז, הצלת ביצים (והמבין יבין!!), התחבאות בחדרים ומשחקי חתחתול באמצע הלילה, ארוחות - חלקן טובות וחלקן חסרות טעם לחלוטין, שופינג, ארוחות שישי וקידוש (ביחד עם דוריאן וזואי!!), פלרטוטים עם איטלקים (ושוב.. מי שיודע יודע), שיעורי יוגה (!!), ריבים עם רוסים בזמן משחק כדורעף, דיסקו, לונה פארק מטורף עדיין לא מאמין שנרטבנו ככה), מסיבות מאולתרות, בדיחות פרטיות ובעיקר הרבה אהבה - אחרי שבועיים כאלה אני בהחלט יכול להגיד שחוויתי חוויה שהיא חד פעמית. וקיבלתי משפחה חדשה. וחברים חדשים מכל העולם.
אני אוסיף ואומר שהלוואי והייתי צעיר יותר, והיה לי זמן ללכת לעוד סאמר סקול. ולעבור את החוויה הזו שוב. הלוואי וכמה חבר'ה צעירים יקראו את השורות האלה ויבינו שהם חייבים לעוף על זה.
אני חלמתי על זה מכיתה ט', אבל לא היה לי אומץ לטוס לבד... היום הייתי טס לבד ועושה את החוויה הזו שוה עוד 100 פעם.
כי גם האנשים שחושבים שהם הכי לא מסתדרים עם אנשים, הכי לא משתלבים מהר, הכי לא עצמאיים, הכי לא יכולים להיות לבד בחו"ל שבועיים - לא מבינים שברגע שאתה נמצא במקום אחר עם אנשים שאתה לא מכיר, זה פשוט עובד לבד. ואין מילים לתאר עד כמה זה קסום.
אני אסיים ב-3 תודות חשובות.
תודה ראשונה, חשובה ובתכלס הכי קריטית - להדס. המלווה המדהימה שלנו מקמפוס לימודים שדאגה לנו בכל דבר שאנחנו צרכים, עשתה איתנו שיעורי יוגה (!!!!!) וללא ספק הייתה אמא שניה שלנו.
אין ספק שזה לא פשוט לסוע לבד לחו"ל, בלי המשפחה ובלי מישהו שידאג לך. הדס הייתה בשבילנו גם אמא עוזרת ותומכת, גם חברה הכי טובה לעשות איתה צחוקים וגם המבוגר האחראי כדי להשגיח שהכל בסדר. אין לי בכלל ספק שקיבלנו את המדריכה הטובה ביותר שיכולנו לבקש, שעלתה על כל הציפיות שלנו.
תודה שניה, לאנשים שלעולם לא יוכלו להבין את המילים האלו כי הם פשוט לא קוראים עברית - לדוריאן וזואי האקטיביטי-לידרז הכי שווים בעולם, שריגשו אותנו והיו כמו אחים גדולים בשבילנו.
אם אתם טסים לסאמר סקול - תתחברו גם עם המדריכים. לא רק עם החתיכים מאיטליה.
ותודה אחרונה, תודה ענקית לקבוצה המדהימה שלי !!! אין ספק שאתם משפחה שלי והמסע הזה לא היה שווה כלום בלעדיכם. אנחנו תותחים אחד אחד !!
GO קמפוס סטדיס !!!!!!!
