דני

היי! :) אני דני, בת 17, ולפני יומיים חזרתי משבועיים מדהימים באוקספורד.

אני חייבת להתחיל מזה שכשקראתי סיפורים כמו זה לפני שנסעתי, לא האמנתי למה שכתבו. הייתי בטוחה שהכל הגזמות. אז אני אומרת לכם מעכשיו - זה לא. אני לא אספר לכם על בדיוק מה עשיתי בכל יום, כי זה לא חשוב.
אני כן אספר לכם שאלה היו השבועיים הכי טובים שהיו לי בחיים - לא, זו לא הגזמה.

עוד לפני שהגעתי לאוקספורד, דיברתי עם החבר'ה הישראלים בוואטסאפ, דיברנו כל כך הרבה שאין פלא שבשדה תעופה כבר הרגשתי בנוח עם כולם. ♥

הדבר הראשון שאני זוכרת מאוקספורד זה הרחובות המדהימים, ושלא הבנתי איך אנשים הולכים בהם בכזו אדישות, בלי עיניים פעורות או תדהמה. יש להם בכלל עיניים??

הדבר השני שאני זוכרת מאוקספורד זו הפגישה עם החבר'ה מחו"ל. אני לא אשקר ואגיד שהיה קליק מהרגע הראשון, אבל איך שהוא ביום השני זה כבר הרגיש כמו משפחה. עד כדי כך שמתי שהוא בשבוע השני הישראלים הלכו לפארק השעשועים (המאוד מדהים ומאוד גדול) בלעדיהם, ועוד לפני סוף היום כבר הרגשנו את הגעגוע.

בפעילויות ובשעות הקצרות של השיעורים, כבר קראנו לחדרים שלנו "הביתה".
אני בטוחה שכבר קראתם קלישאות כמו "המסע הזה שינה אותי" ו"עכשיו יש לי משפחה חדשה". אבל זו ההרגשה, כשחוזרים משבועיים מדהימים שכאלה.

מאז שחזרתי לארץ, לא הפסקתי לדבר עם האנשים שהיו איתי בסאמר סקול, מהארץ או מחו"ל, כי אני פשוט מתגעגעת אליהם. אלו שבועיים אינטנסיביים שבהם כולם תקועים אחד בתחת של השני (סליחה על הביטוי) במצבים שאתם לא רואים בדרך כלל גם את החברים שלכם מהבית.

לפני שעזבנו את אוקספורד, דיברנו על זה. איך זה שכל כך קשה לנו לחזור הביתה, ממקום שהכרנו רק שבועיים?

בסופו של דבר הגענו למסקנה, שהתחושה היא שאנחנו עוזבים, לא שאנחנו חוזרים.

שלושה ימים אחרי שהגעתי לאוקספורד, היה לי יום הולדת. ולמרות שהכרתי את כולם רק כמה ימים, גם הצוות וגם התלמידים גרמו לי להרגיש כל כך אהובה, תחושה מדהימה מאנשים שרק פגשת. (אתם יכולים לראות את זה ביומן מסע - אוקספורד 2014, בתאריך ה24.7). עכשיו אתם קוראים את זה וחושבים שאני כזו דרמטית... אפשר להבין רק אחרי שחווים את זה. אם אתם רוצים באמת לדעת על מה אני מדברת, תסעו. זה פשוט מדהים.

בסך הכל 14 ימים, צחקנו, בכינו, כעסנו, דאגנו, שמחנו, נהנינו, ואפילו התאהבנו.

אם לסכם את כל השבועיים במילה אחת - וואו.
מכל בחינה.