באמת שאין לי דרך להתחיל את הסיפור הזה..
כשאני חושבת על החויה שעברתי בסאמר סקול אני לא מוצאת מילים לתאר כמה מדהימה, מיוחדת, משמעותית היא היתה. עד כמה שאני אנסה, רק מי שהיה שם יכול להבין.
קוראים לי טל שלי, אני בת 16 (כמעט!) מתל אביב. בהתחלה חשבתי שאסע לסאמר סקול עם חברה שלי, וכשהיא אמרה לי שהיא לא נוסעת לא הייתי בטוחה אם לנסוע או לא. לאחר התלבטות קשה החלטתי לנסוע בכל זאת, לבד- קשה לי לתאר עד כמה אני מאושרת על ההחלטה הזו! כמובן שזה היה קצת (מאוד) מלחיץ, אבל מהר מאוד גיליתי קבוצה מדהימה של ישראלים שבמעט מאוד זמן, למרות השוני הגדול בין כל אחד ואחת מאיתנו, הפכנו לא רק לחברים טובים, אלא למשפחה גדולה ותומכת, שבכל רגע היינו שם אחד בשביל השני, לא משנה למה ומתי.
יותר ממאה ימים לפני הנסיעה, נפתחה קבוצת וואצאפ לקבוצה הישראלית ע״י אחת הבנות (תודה רירי ❤️) לשם הצטרפו הילדים לאט לאט. לאחר חפירות רבות הצלחנו לארגן מפגש (לצערי זה היה לפני שכל הילדים הצטרפו לקבוצה, אז היינו רק חלק מהילדים). נפגשנו בעזריאלי ומשם הלכנו לאכול במוזס. כולנו מאוד נהננו, ואני חזרתי עם פחות חששות משהיו לי לפני שפגשתי אותם. בין המפגש שארגנו ועד למפגש המאורגן של קמפוס, המשיכו החפירות והמשיכו להצטרף ילדים לקבוצה (ועדיין זה לא היו כולם!). במפגש של קמפוס סוף סוף פגשנו את כל שאר הילדים שנוסעים וכמובן את המדריכה המדהימה שלנו שרון! (עליה אני עוד אכתוב אחכ..).
לאחר המפגש, לא נשאר עוד הרבה זמן עד לנסיעה וההתרגשות (והלחץ) הלכו וגברו מיום ליום. אז ככה הגענו לשדה תעופה מתרגשים ולחוצים אבל בטוחים שנהנה! (רק שאז עוד לא הבנו עד כמה..)
לאחר טיסה (די ארוכה) ונסיעה רגועה באוטובוס, הגענו למרכז שלנו - קיימבריג׳ סנט אדמונדס. באותו היום חילקו אותנו לחדרים, הציגו את הצוות האנגלי (בת׳, מייקי, בקי, ג׳ורג׳י, שארלוט, מייבי, טרינה, אבי, טמי, פרגוס, כריסטינה, אלני, סאם, וג׳ני- ווי לאב יו) והכי חשוב, הכרנו את הילדים מברזיל- מדהימים אחד אחד! כולם שם היו מאוד חמים וחברותיים, ברגע שאני והשותפות (המדהימות) שלי לחדר נכנסנו לראשונה לחדר שלנו כבר כמה בנות באו לקבל את פנינו והסבירו לנו את כל מה שאנחנו צריכות לדעת ;))
ביום שאחרי זה, הכרנו גם את הילדים שהגיעו מצרפת, איטליה, סין, מקאו, טייוואן והונג קונג, עברנו את מבחן הרמה (לא צריך להילחץ ממנו, זה סה״כ ממקם אותך ברמה המתאימה בשיעורים ולפי מה שאני יודעת לא היה מישהו שלא היה מרוצה מהרמה שלו!), ולמדנו להכיר את סדר היום שיהיה לנו שם. (אסור לאחר למיטינג פויינט! שרון תוריד לנו מהפרי טיים!)
במהלך השבועיים המדהימים של הסאמר סקול, ביקרנו במרכז קיימבריג׳ פעמים רבות, עד שהכרנו אותו כל כך טוב שאפילו ידענו איפה נמצא כל דבר!
בנוסף היו לנו מספר טיולים:
ביקרנו בטירת ווינדזור, היה לנו סיור קולג׳ים בקיימבריג׳, ביקרנו בת׳ורפ פארק (פארק ענק של רכבות הרים מטורפות!), וביקרנו בלונדון פעמיים- בפעם הראשונה היינו בשייט בתמזה, בלונדון איי, והיה לנו פרי טיים בקונוונט גארדן, ובפעם השניה ביקרנו במוזיאון השעווה מאדאם טוסו, והיינו במחזמר מאמא מיה- שבלי קשר לסאמר סקול זו חוויה מדהימה בפני עצמה!!
בנוסף קיבלנו שיעורים כל יום (אבל לא כמו בבצפר! נשבעת!).
בזמן השיעורים, הארוחות, הפרי טיים בקמפוס והאיוונינג אקטיויטיז (פעילויות ערב שהועברו ע״י הצוות האנגלי) היה לנו זמן להכיר חברים חדשים מהמדינות השונות (וכמובן על הדרך לתרגל את האנגלית).
אחד הזיכרונות היותר משמעותיים שלי משם הוא שכל ערב התיישבנו במעגל עם הגיטרה, וכולנו שרנו (בעיקר וונדרוול) לנגינה של יוסי, אדר, ויעל. מעגל זה התחיל ממעגל קטן של הקבוצה הישראלית, ולאט לאט גדל כשילדים מארצות אחרות החליטו להצטרף. בסופו של דבר המעגל נהיה מעגל ענק של קבוצות מכל הארצות שהגיעו (וכמובן, אחרי זה מבררים מי בנייט דיוטי ואז- מי בא לחדר של יעל וריאנה?/מי בא לחדר של הבנים?)
תודה גדולה לשרון המדריכה הכי מדהימה בעולם שהפכה לאחת מאיתנו תוך פחות מיום,שתמיד היתה שם בשבילנו, ידעה להגיד את הדבר הנכון בזמן הנכון, וידעה להיות קשוחה במידה הנכונה בזמן המתאים תמיד!
בלעדיה זה לא היה אותו הדבר! חברינו מהארצות השונות עזבו לפנינו- היה עצוב להיפרד, אבל החלפנו מספרי טלפון כדי שנוכל לשמור על קשר :).
ביום האחרון כבר נשארנו בקמפוס רק הישראלים- זה נתן לנו זמן להסתובב בקמפוס ולהיות ביחד כקבוצה, משפחה ביחד באנגליה בפעם האחרונה (בכי). באותו היום גם סיימנו עם האריזות, כתבנו ברכות לצוות האנגלי המדהים שליווה אותנו לאורך כל השבועיים, והלכנו בפעם האחרונה למרכז של קיימבריג׳.
כשהגיע הסוף, לכולם היה קשה להיפרד, לפי ההורים ׳לא היה אפשר להחזיר אותנו הביתה׳. ובאמת, הפרדה מהקבוצה שלי, המשפחה השניה שלי, היתה בין הדברים הכי קשים בחיים שלי! הגעגועים אליהם לא עוברים, אבל תמיד כיף לראות את החפירות שאנחנו דופקים בוואצאפ, כל היום, מה שמוכיח עוד יותר שתמיד נשאר בקשר!
גם עם החברים שלנו מהארצות האחרות אנחנו שומרים על קשר בוואצאפ. (אז מי שאמר שוואצאפ זה לא דבר טוב שיבוא אליי!)
לסיכום, סאמר סקול זו חוויה שמעבר ללשפר את האנגלית גם בונה את האופי, מחזקת את הביטחון העצמי, מראה שאנחנו מסוגלים להיות עצמיים, חוויה לחיים!
אני בחיים לא אשכח את השבועיים של הסאמר סקול, אף רגע מהם!
