אז שלושה שבועות עברו יותר מדי מהר.. כאילו אף פעם לא היו..
היה טוב וטוב שהיה...
מהרגע שנכנסתי לאוטו של אבא בנתב״ג התחלתי לשחזר את כל הרגעים האלו. התחלתי להתגעגע לפני שבכלל סגרתי את הדלת במכונית. נזכרתי בכל השטויות שעשינו, בכאב ראש שהצלחנו להעניק לענת והדס כל בוקר- וחשבתי לעצמי אולי זה באמת הדבר הכי טוב שקרה לי. אז התשובה היא כן.
כן, כי פגשתי אנשים חדשים ושונים, כאלה שאין בבית ספר, כאלה שבחיים לא דמיינתי.
אז הכל התחיל בערב הגמר של המונדיאל, כשישבתי עם חבר בבית, מול הטלויזיה, עם דיאט קולה, צ׳יפס, ונקניקיות מן הצומח (כאילו שניסיתי להכין את עצמי לניו יורק), דיברנו על זה שעוד כמה שעות אני נוסע לנתב״ג ולא פוגש את שוהם למשך 3 שבועות. אז גרמניה ניצחו והצ׳יפס היה טעים. אמרתי לחבר לילה טוב וגירשתי אותו מהבית כי רציתי לישון. כמובן שלא הצלחתי להירדם וכמה שעות לאחר מכן מצאתי את עצמי שוכב במיטה, הציפורים כבר מצייצות ופתאום השעון המעורר מתחיל לצלצל. הערתי את אמא, התארגנתי ואז אכלתי ארוחת בוקר.
שיחת הכנה עם אמא, שקילה אחרונה של המזוודה ויצאנו.
כשהגענו לשדה התעופה חיכתה לנו שם הדס המדריכה ואני די בטוח שגם כפיר חיכה שם לפני.
לאט לאט התחיל להתמלא המקום, בכל ההורים והאחים ובין לבין יכלנו לראות אחד את השני נחנקים מהחיבוק האחרון של אמא.
נפרדנו מההורים ויצאנו לעשות צ׳ק אין. אז כנראה שהמזוודה שלי שקלה 3 קילו יותר ממה שהראה המשקל בבית. המשכנו בבדיקות והגענו לדיוטי פרי כולנו רעבים ומותשים, מחכים כבר לעלות לטיסה ולהגיע לאמריקה הרחוקה.
במהלך הטיסה הכרנו אחד את השני והתחלנו לקלוט שזה כבר התחיל. ב12 השעות הבאות התחברנו עם הדיילות והתשנו את הנוסעים האחרים אבל לא היה אכפת. היה עודף של התרגשות באוויר שרק רצינו להוציא החוצה.
סופסוף נחתנו, אחרי תור ארוך של בדיקת דרכונים שבסופו פגשנו את המדריכה ענת (שהייתה מותשת מההופעה של ביונסה מהלילה שלפני) יצאנו לכיוון האוניברסיטה Saint Peter's שם בילינו שבועיים מדהימים.
הגענו לקמפוס, עם קבלת הפנים של ג׳יימי המדריך קיבלנו מפתחות לחדרים, הנחנו את המזוודות והלכנו לאכול ארוחת ערב- בגלל שאיחרנו לרוחה עם כולם אז קיבלנו קופסאות בהן סנדוויץ׳, מים, עוגייה ותפוח שבשלב מסויים שמתי לב שיש עליו רק חצי מדבקה. סיימנו לאכול ורצנו חזרה לסיור במקום.
אחרי הסיור הלכנו להתקלח ולישון.
קמנו לארוחת בוקר ראשונה- הרגשתי שכולם מסתכלים עלינו מוזר, הרגיש שאנחנו לא שייכים אליהם ורק מפריעים להם. מיד אחרי ארוחת הבוקר ניגשנו לעשות את מבחני הרמות. חיכינו לארוחת הצהריים ומיד אחריה מיהרנו להתארגן כדי שנוכל לצאת לטיול בChina Town. נסענו ברכבת מניו ג׳רזי לניו יורק ואחר כך עוד רכבת בתוך ניו יורק וכשיצאנו ממנה נוכחנו לגלות שיש בחוץ גשם חזק במיוחד. המדריכות החליטו שנוותר על הטיול המתוכנן והלכנו לעשות קניות בקניון Newport שבג׳רזי. עשינו קניות במשך כמה שעות שבסופן חזרתי עם חולצה חדשה וכובע שליווה אותי כל הטיול בסופו של דבר.
חזרנו למעונות, אכלנו ארוחת ערב ולאחר מכן התחיל חידון שבו זכינו והפרס היה: כרטיס חד- פעמי לעקוף בתור בארוחת צהריים.
אז עשינו פיפי ולילה טוב.
הספקנו לבקר בהרבה מקומות. ראינו מוזיאונים שונים ומעניינים, הסתלבטנו בסנטרל פארק, שטנו מסביב לפסל החירות, ראינו את וול סטריט ואת האנדרטה לזכר מגדלי התאומים שהיתה באמת מדהימה.
גם טיפסנו על האמפייר סטייט והצלחנו לראות את כל ניו יורק משם, ביקרנו במוזיאון MoMA וביזבזנו מלא כסף בשדרה החמישית. ביקרנו במרכז רוקפלר וגם ממנו זכינו לצפות בניו יורק והפעם גם באמפייר סטייט XD
ביקרתי בחנות של הNBC וקניתי מצלמה חדשה בBest Buy.
צפינו במחזמר Chicago והסתובבנו בTimes Square שם פגשתי חברה טובה מישראל.
חצינו את הנהר דרך גשר ברוקלין שמתחיל במנהטן ומסתיים בברוקלין. ביקרנו בסוהו והשתזפנו בים.
בניו ג׳רזי הכרתי אנשים מכל העולם, התחברתי עם גרמנים, צרפתים, ספרדים ורוסים. ביום ראשון בארוחת הבוקר היתה אווירה עצובה באוויר, הבנו שיכול להיות שלא נפגוש את החברים שלנו אף פעם. כשסיימנו את ארוחת הבוקר מיהרנו להעמיס את המזוודות על האוטובוס וחזרנו כדי להיפרד מכולם בפעם האחרונה.
עלינו על האוטובוס. האוטובוס התחיל לזוז, ניגבנו את הדמעה האחרונה והתחלנו את דרכנו לבוסטון.
בדרך עצרנו באוניברסיטת Yale שגרמה לכולנו לרצות להגיע לשם כשנגדל וכמובן שקנינו סווטשירטים של המקום.
הגענו לבוסטון והיתה הרגשה מוזרה, כמו שהיתה בג׳רזי. כשקמנו בבוקר לאחר מכן ראינו את חדר האוכל והבנו שפה הכל אחרת XD
No more mac & cheese!!!
התחלנו להרגיש בבית. היה כיף בשיעורים ובפעילויות. ביקרנו במגרש של הרד סוקס ובהארוורד. שטנו בים וצפינו בלוויתנים.
ביום שני בבוקר קמנו לנסיעה של 4 שעות- שאחריה טיסה של 10 שעות לארץ. ניצלנו את הזמן הזה כמו שאף פעם לא ניצלנו. הרגשנו את הסוף אבל ידענו שזה לא באמת הסוף כי כולנו נשמור על קשר.
כשיצאנו לרחבת קבלת הפנים בנתב״ג אמרנו שלום להורים ורצנו להיפרד מכולם. היה עצוב. אבל התגברתי כי נזכרתי בחוויה העצומה שעברתי כרגע.
תודה קמפוס. תודה ארדמור. תודה הדס. תודה ענת. תודה על החוויה הכי גדולה שלי.
כשהחלטתי להירשם גם השנה היו לי כמה מטרות:
- לבדוק אם האנגלית שלי השתפרה מהשנה הקודמת.
- להכיר אנשים מכל העולם
- שופינג כמובן
- להכיר חברים חדשים, לכל החיים.
אני מקווה בשביל כל אחד חוויה כזאת. זה לא משנה באיזה מדינה או באיזה מרכז.
אוהב עומר
