היוש
קוראים לי יעל, אני בת 16 ובדיוק לפני יום חזרתי מסאמר סקול בקיימברידג', בסיינט אדמונדס קולג'.
אני לא חושבת שאני אוכל לדבר על החוויות שם מבלי לייבב כמו ילדה קטנה, אז אני אספר לכם נקודות (כי בואו נודה בזה, אף אחד לא יקרא חפירות).
אני אתחיל בזה שזו הייתה אחת החוויות הכי טובות בחיים שלי. לפני שלוש שנים, כשאחותי הייתה בגיל שלי היא טסה גם לסאמר סקול בקלייר קולג',
היא חזרה בת אדם שונה לגמרי, היא לא הפסיקה לדבר על כמה זה היה מדהים וכמה שהיא מתה לחזור לשם ושאני חייבת לטוס לשם גם. כמובן שהקשבתי לה וטסתי
בהתחלה לא הייתי בטוחה שיהיה לי כיף, לא ידעתי איך האנשים מהעולם יהיו (שלא לדבר על זה שבכלל לא ידעתי מאיזה ארצות יבואו) וגם לא הייתי בטוחה שאני אסתדר עם הקבוצה הישראלית שאיתי, אבל אלוהים, כמה טעיתי!
בואו נתחיל מזה שלא יכולתי לבקש קבוצה יותר טובה מהקבוצה שלנו. אנחנו מגובשים ברמות, ממש כמו משפחה.
הכרתי אנשים מדהימים מארצות שונות, ויצרתי חברויות שאני בטוחה שלא יתפרקו (בעיקר עם הברזילאיות, וכמובן עם הישראלים).
הדבר שאני הכי אתגעגע אליו הוא מעגל הגיטרה שלנו,אני בחוכמתי הבאתי את הגיטרה שלי איתי לאנגליה
כל יום (ולפעמים אפילו פעמיים, שלוש ביום) היינו מוציאים את הגיטרה לדשא בחוץ, עושים מעגל, בהתחלה רק הישראלים ואז גם ילדים מהארצות האחרות היו מצטרפים, מנגנים בגיטרה ושרים.
שיר הסאמר סקול שלנו זה WONDERWALL כי לא היה מעגל גיטרה אחד שלא שרנו אותו!
אני אתגעגע לכולם מאוד, אבל אני יודעת שזו לא פרידה כי אנחנו נמשיך לחפור אחד לשני ואני גם בטוחה שניפגש עוד המון פעמים!
בקיצור, אני בחיים לא אשכח את השבועיים האלה, את האנשים שהכרתי ואת החברויות שיצרתי.
YALLA KADIMA, BAYUSH! 
