היי, שמי ירדן צראף ואני טסתי לשיפלייק למחזור של השלושה שבועות (הכי שווה!!!)
כבר בחודש ינואר כמה בנות מהכיתה שלי מאוד רצו לטוס לסאמר סקול וההורים שלהם הסכימו וששאלו את הבנות מהכיתה מי בעניין אני לא קפצתי והייתי בטוחה שאני מעדיפה לטוס עם ההורים. אחריי שהן נרשמו צירפו אותם לקבוצה של המחזור שלהם בwhatsapp ובפייסבוק והן לא הפסיקו לספר על הילדים שהולכים להיות איתם והרגשתי מן תחושת החמצה שאני לא נרשמתי גם למרות שהסכימו לי.
אחרי בירורים רבים על כל המרכזים לגילנו חברה שלי ואני החלטנו שאנחנו נרשמות לשיפלייק.
אחרי שלושה חודשים של ציפייה גדולה סוף סוף הגיע יום הטיסה!
ההתרגשות הגדולה החלה שהגעתי לשדה התעופה וראיתי את המדריכה ואת כל הקבוצה שלי ( היה חשוב לי מאוד שנכיר אחד את השני לפני הטיסה ולכן השגתי את כל המספרים ופתחתי לנו קבוצה שבה בעיקר ספרנו את הימים ובין היתר נפגשנו כמה פעמים והתחברנו ). היה לי כמה דקות בודדות להפרד מההורים ומסבתא שלי והפרידה לא הייתה קשה במיוחד כי לא באמת ידעתי כמה הם יהיו חסרים לי בשלושה שבועות הקרובים.
אחרי שעברנו את כל הבדיקות הביטחוניות הגענו לדיוטיפרי והתחלנו להרגיש את חו"ל באוויר.
אחרי טיסה קשה וארוכה סוף סוף הגענו לאנגליה!!!
לקחנו את המזוודות, עלינו על האוטובוס ואחרי שעה בערך הגענו לשיפלייק.
איך שהגענו אחד מהמדריכים הראה לנו את כל המקום ולבסוף את מבנה המגורים שלנו. שנכנסנו לחדרים ראינו שהם לא בדיוק מה שציפינו וישר התחלנו לקטר... ליאור המדריכה מיהרה להרגיע אותנו ולהראות לנו שזה לא כ"כ נורא ויאלה שמים בגד ים והולכים לבריכה. הבריכה בשיפלייק מאוד גדולה ולידה יש מדשאה ענקית להשתזף. כמובן שאי אפשר להכנס לבריכה בלי מציל ושמו לוק, המדריך החתיך שלנו! או איך שהקבוצה שלי קראה לו- מוטי.
אחרי יום מתיש בבריכה הלכנו להתקלח וסגרנו את היום הראשון בארוחת ערב והיינו אמורים לראות סרט אבל פרשנו לחדרים.
ביום השני כולם קמו אחרי שינה טובה לארוחת בוקר ומיד לאחר מכן עשינו את המבחנים ושובצנו לכיתות. אחרי ארוחת צהריים כבר קיימו פעילויות הכרות עם הילדים מחו"ל. כמובן שאנחנו הישראלים הילדים הכי חברותיים שיש והיה לנו חשוב להכיר את כל הילדים שבחיים לא היינו מכירים אם לא שם. הלכנו והצגנו את עצמנו לספרדים, לברזילאים, לרוסים, לאיטלקים, לצרפתים, לגרמנים, לסינים וליפנית אחת ויחידה בשיפלייק. התחברנו אליהם מאוד והקשר היה כ"כ חזק ומיוחד בגלל שכל אחד בא ממדינה שונה, עם מנהגים שונים ותרבויות שונות ולכל מדינה היה את הדבר שאפיין אותה במיוחד.
לא פחות התחברנו למדריכים המדהימים. הם היו ללא ספק חלק גדול מהחוויה שלי בשיפלייק. לפעמים האקטיביטיס שהם העבירו לנו לא היו לטעמי כי לא אהבתי את המשחק שהם לימדו אותנו או שסתם הייתי עייפה מידי בכדי לרוץ אחרי כדור אך הייתי מוצאת זמן לדבר ולצחוק איתם תוך כדי הפעילות ולגרום לדברים להיות יותר משעשעים. הבנות היו קצת יותר קשוחות ורציניות מהבנים ופחות אהבו שהישראליות לא התנהגו תמיד לפי המבוקש בכל הפעילויות... עוד סיבה שגרמה לנו להתחבר יותר למדריכים (במיוחד לשלושה מהם... סם, ג'אק ולוק שאין עליהם בעולםםםם!!!)
נכון שאומרים שבסאמר סקול הלימודי אנגלית בצורה חוויתית ושונה מבית ספר אך אני לא הרגשתי כ"כ הבדל. אם יש משהו שהייתי בכיף מוותרת עליו זה השיעורים! אני עברתי כמה כיתות בתקווה למצוא כיתה ברמה שלי עם מורה טוב אך עד הסוף לא מצאתי כיתה כזאת והתבאסתי מזה שאני לא יכולה להצטרף לקבוצה שיש בה כבר הרבה ישראלים כי ידעתי שהם היחידים שנהנים בשיעורים האלה, אך לא נורא גם זה בסופו של דבר נגמר. אני יכולה להגיד בפה מלא שהשיעורים לא שיפרו לי את הביטחון בדיבור אלא התקשורת עם המדריכים והילדים מחו"ל זה מה ששיפר!
בנוגע לאוכל, לא היה יום שמישהו לא התלונן עליו. כל פעם היה מישהו אחר שלא נתן לליאור לשבת ולאכול בשקט.
כל פעם הייתה סיבה אחרת שהוא לא היה לטעמנו אך האנשים במטבח עשו הכל בכדי שנצא מרוצים ושבעים ודאגו לנו לא פעם לאוכל אחר שלא הגישו אפילו. בסוף לא רק ש אכלנו, אכלנו יותר מידי והיה לנו מאוד קשה לקום אחרי זה ולכן תמיד נשארנו אחרונים בחדר אוכל עד שגירשו אותנו משם.
מעבר לימים השגרתיים בשיפלייק יצאנו לסיורים רבים כגון: רידינג, אוקספורד, תורפ' פארק, סטון-הנג', winsdor castle, לונדון, ווספילד שופינג סנטר, העיירה הנלי, מאדאם טוסו, ולדעתי הדובדבן שבקצפת המחזמר המדהים- ווי וויל רוק יו.
לחלק מהסיורים נילוו אלינו קבוצות אחרות שסבלו מכאב ראש בדרכים באוטובוס ממוזיקה ישראלית.
בנוסף, לכל סיור בא איתנו אחד מהמדריכים. הבנות ואני תמיד קיווינו שזה יהיה אחד מאלה שהתחברנו אליהם בשביל להרוויח עוד זמן איתם. עם מזלנו, סם לא ליווה אותנו בשום טיול!
חלק בלתי נפרד היה האזעקות שווא במבנה שלנו שתפסו אותנו במקלחת, בשירותים, במיטה עם פיג'מה ובשיחת סיכום. מה שהפך אותן למבעילות במיוחד היה האורות האדומים המהבהבים בכל חדר. בכל פעם מחדש ישר קפצנו בבהלה ורצנו החוצה, לא משנה באיזה מצב היינו.
אנחנו ושלושה גרמנים נשארנו במרכז לבד בשבוע האחרון מכל הילדים שהתחברנו אליהם. לא ידענו שכך יהיה, אך היה לנו מאוד קשה להפרד מהם בידיעה שרוב הסיכויים שלא נפגוש אותם שוב (התנחמנו בזה שעם הסכמה של ההורים לפעם שנייה נוכל לפגוש אותם שוב). עם כל אחת מהקבוצות ניצלנו את הערב האחרון איתה לתמונות אחרונות ולא נפרדנו מהן בלי נשיקות וחיבוקים. 
קשה להאמין אך אחרי שלושה שבועות קסומים הגיע הלילה האחרון!
בשיחת סיכום האחרונה ליאור הפעילה מצגת תמונות מלווה בשירים עצובים ומרגשים המדברים על פרידה וכולם עמדו לבכות מרוב עצב. באותו הזמן כל אחד סיפר על החוויה שעבר. מכיוון שסם עזב את שיפלייק באותו הלילה הוא בא להפרד מאיתנו כבר אז. לי היה מאוד קשה לדעת שאני לא הולכת לשמוע יותר את המילים הקבועות שלו ולראות את הפרצופים המצחיקים שלו ולא הרפתי ממנו עד שלא הייתה ממש ברירה לעזוב כי היינו צריכים להמשיך בשיחה :(
לאחר מכן, מיהרתי לארוז את כל החפצים שלי בשביל לנצל את הלילה הזה עם החברות והחברים הכי קרובים שלי מחו"ל ומהארץ. זה היה ללא ספק הלילה הכי מרגש, עצוב וכיף בו בזמן שהיה לי בחיים שלי!
לאחר שינה של שעתיים וחצי בלבד קמתי בשבע וחצי ליום אחרון בשיפלייק. מיהרתי לגמור את ארוחת הבוקר בשביל להספיק להיות כמה שיותר בזמן המועט שהקציבו לנו ביום זה עם הילידים שנשארו מהמדינות השונות.
כמזכרת חברה שלי ואני "גנבנו" מהמשרד שתי מטריות ענקיות של ארדמור והבאנו לכל המדריכים לכתוב לנו משהו קטן על התיק שקיבלנו.
לאחר ארוחת הצהריים הגיע הרגע לעלות על האוטובוס ולעזוב את המקום.
ברגע זה התחלתי לבכות ולא הצלחתי לעצור מרוב עצב. מהר מהר לפני שליאור וניצן בועטות אותי חזק לאוטובוס אני מנצלת את השניות האחרונות שם ומודה למנהל ולמדריכים.
לא רק אנחנו היינו עצובים. גם אנגליה הייתה מאוד עצובה ולא הפסיקה לבכות מהלילה האחרון. 
אחרי זה נסענו לשופינג אחרון ארוך בווספילד עד שש בערך ומשם לשדה תעופה.
חברה שלי מהבית ואני לא חזרנו עם כולם לארץ מכיוון שהמשכנו לטיול עם ההורים שלנו שבאו לאסוף אותנו מהשדה אז נפרדנו ממדריכות ומכל הקבוצה כבר שם באהבה רבה.
לסיכום, כל מי שעוד לא היה בסאמר סקול וניתנת לו האפשרות לעבור את החוויה הזאת שלא יחשוב פעמיים! 
זאת חוויה של פעם בחיים ( אני אישית מקווה שתהיה פעם שנייה) שמי שלא עבר אותה לעולם לא יבין את המשמעות שלה.
אני חייבת לציין שלא תמיד היה לי כיף. בימים הראשונים היה לי קצת קשה להסתגל.הרגשתי שאני בטירונות בגלל הלוח זמנים והיה לי קשה לעמוד בדרישה להגיע בזמן לכל מקום כמו לשיעורים, לארוחות, לפעילויות, ולמקום מפגש לאחר הזמן החופשי כי אני מטבעי אדם שמאחר כמעט תמיד.
לא הכל הלך חלק עם הבנות והיו לנו מריבות קטנטנות פה ושם ועוד כל מיני דברים מעצבנים שגרמו לי לחשוב באותו רגע שהדבר הכי טוב שיכול לקרות לי זה לחזור כמה שיותר מהר הביתה.
אולי זה נשמע מוזר, אך אני שמחה שגם היו לי רגעים כאלה כי בלעדיהם לא הייתי יודעת להעריך את הרגעים השמחים והכיפיים יותר, והקיץ הזה לא היה נחשב לקיץ משמעותי כ"כ עבורי.
שני טיפים קטנים:
* אם החלטתם ללכת על זה, תלכו רק למחזור של שלושה שבועות! ההבדל ענק בין הקשרים שאנחנו יצרנו שם עם מדריכים וילדים לבין הקשרים שילדי השבועיים יצרו. בנוסף, השבוע האחרון מלא בטיולים מחוץ למרכז ולכן הם הספיקו להנות ממנו רק שבוע. אם הייתה לי אפשרות שנה הבאה לטוס לחודש אני בטוחה שהייתי קופצת עליה ונרשמת מיד ( קמפוס לימודים קחו לתשומת לבכם אפשרות כזאת בבקשההה)!!!
* החוויה שלכם תהיה יותר גדולה ותרגישו יותר תחושת סיפוק אם תטוסו לבד- בלי חברים מהבית. אל תפחדו לעשות זאת כי על השנייה הראשונה שעולים על המטוס כל אחד מספר לשני על עצמו, וככה זה ילדים... יודעים להתחבר בשניות! גם אם אתם לא סומכים עליי ומפחדים ללכת לכזה דבר לבד, תלכו עם עוד חבר אחד ולא יותר.
על העצות כבר תודו לי שתחזרו ;)
עד עכשיו אני בקשר עם הילדים והמדריכים שהתחברתי אליהם אם זה בסקייפ, בוואטצ'אפ או בפייסבוק למרות המרחק הגיאוגרפי בנינו.
השגתי חברויות אמיתיות בקיץ הזה גם עם חברים מהארץ. בשלושה שבועות היינו אחד עם השני ללא הפסקה מה שיצר קרבה גדולה בנינו. יש בנות שנהפכו להיות החברות הכי טובות שלי ואני מספרת להן דברים שאפילו לחברות מהבית, ותיקות מהן בכמה שנים אני לא מרגישה בנוח לספר! כמובן שאנחנו גם כן לא מפסיקים לחפור בקבוצה שלנו ומשתדלים להפגש כמה שיותר.
ללא ספק שהשילוב המנצח של חברי הקבוצה שלי עם חברים מחו"ל, עם המדריכים מאנגליה והמדריכות של הקבוצה מהארץ הוא זה שגרם לקיץ 2013 להיות הקיץ הכי טוב ומדהייייים שהיה לי. לא יכולתי לדמיין קיץ יותר מושלם מזה!אז תודה לכם שעשיתם לי אותו כזה! אוהבת המווווון 
