אני לא ממש יודעת מה לכתוב כאן, כי כל החפירות שבעולם לא יצליחו לתאר את החוויה החד פעמית שעברתי בסאמר סקול בקיימברידג'.
הגעתי לבד, בלי חברים מהבית, ולמרות שיצא לי לדבר עם הקבוצה בפייסבוק ובווטסאפ פחדתי שאני ארגיש לבד.
אבל מהרגע שהגענו לקיימברידג' והתחלנו לבלות ביחד היה לי פשוט כיף איתם. הרבה מזה הוא בגלל שהקבוצה הישראלית הייתה מדהימה וכיפית, אבל אני חושבת שזה גם תלוי בגישה. פשוט הגעתי במחשבה שאלה שבועיים חד פעמיים שלא יחזרו, ושאם אני לא ארצה אני לא חייבת לראות את האנשים שפגשתי שם שוב, ואת אלה שהגיעו מארצות אחרות סביר להניח שגם אם אני ארצה אני לא אראה יותר.
קיימברידג' היא עיר מהממת, הכי יפה שהייתי בה, והרגשתי שם כמו בבית כבר מהיום הראשון. באמת שלא היה רגע בשבועיים האלה שלא היה לי כיף. גם ברגעים שהיה קר או חם או שהתגעגעתי הביתה מצאתי משהו טוב והייתי עוברת אותם עוד מיליון פעמים. השבועיים האלה היו מדהימים כל כך, ואני מתגעגעת אל כל האנשים שפגשתי שם ולכל מה שעשיתי.
כל בוקר לקום לשיעורים (מעניינים עם מורים אדירים וכיתה שאני אוהבת הכי בעולם) או פעילויות (משחקים בפארק, לרוץ בכל קיימברידג' ואפילו לבנות מגדלים ממקלות). אח"כ ללנצל את הזמן החופשי כדי להסתובב בעיר או להכיר אנשים, ואחרי שהולכים לארוחת ערב (שהיא חוויה בפני עצמה) תמיד יש מסיבה או פעילות אחרת כדי לסגור את היום (:
אין רגע של שיעמום, והימים מלאים כל כך שאתה מרגיש כאילו היית שם המון זמן (ובכל זאת עבר מהר מידי). אני מתגעגעת כל כך ואני בחיים לא אשכח את מה שעברתי שם. כל רגע קטן היה מיוחד בפני עצמו, מלשבת בחוץ עם חברים ועד המוזיקה הספרדית מהאמבטיה (כי היה לי מזל להיות עם שותפה מארגנטינה).
אם יש לכם התלבטות אם ללכת לסאמר סקול או לא, תפסיקו להתלבט ותלכו. אם הייתי יכולה ללמוד שם לשנה הייתי עושה את זה. אלא היו השבועיים הכי טובים בחיים שלי בלי תחרות בכלל, והם העלו לי את הרמה של האנגלית ואת הביטחון העצמי המון. החוויות שעוברים שם שוות יותר מכסף בעיני, ואני כבר מתחילה לחסוך לשנה הבאה.
אני מעלה כמה תמונות אקראיות, שבכולן אני כניראה מחייכת, כי איך אפשר שלא.
I love you EF Cambridge♥
