זה סיפור מאוד עצוב,
הנושא כזה כאוב,
אם תשים תחבושת לא תשכח את השבועיים.
הגעתי לנמל התעופה בודד ואומלל, כל הדרך למטוס נגררתי עם המזוודה בלי להכיר אף אחד, בלי אף חבר. כנראה שאחד הילדים (רועי) קלט אותי בתור קורבן, וישר שעלינו למטוס הוא התיישב על ידי ולא הפסיק לחפור לי עד שנחתנו.
לא שיערתי לעצמי כמה אני אוהב את הילד הזה ששובץ להיות איתי בחדר.
יחד איתנו היו בחדר גם יובל הרופא ודניאל הערס הקטן.
ביחד היינו החדר הכי טוב בקמפוס. החדר עצמו מוקם במגורי הבנים, בקומה השלישית אחרי כמה עשרות מדרגות,
בסוף המסע להרמת התיקים עד החדר כבר היינו עייפים, וחכינו לארוחת הערב.
וככה בתוך כמה ימים הכרנו את כל הישראלים ואת שאר הילדים בקומפוס מארצות כמו: ברזיל, שוויץ, גרמניה, ספרד, איטליה, רוסיה ועוד.
לדעתי אני עברתי את השבועיים האלה הכי טוב שאפשר, נהנתי המון וזו היית חוויה של פעם בחיים והרבה בזכות הילדים האדירים שהיו איתי במחזור, שאליהם אני מתגעגע נורא.
