זה הסיפור שלי :)
אפשר להגיד שכל הקטע של הסאמר סקול החל בתחילת כיתה י"א. חברה שלי חזרה מסאמר סקול בקיימברידג′ מלאה בחוויות ולא הפסיקה לספר סיפורים.
היא הראתה לי חולצה ממש מגניבה של האוניברסיטה שהיא קנתה שם, ולא הפסיקה לברבר על כמה יפה לונדון הייתה.
אני הסתכלתי, הקשבתי וצחקתי במקומות הנכונים, אבל התחלתי לחשוב. אולי גם אני ? חשבתי לעצמי. זה נשמע ממש מגניב. אולי גם לי כדאי לטוס ?
ואז התחיל מסע השכנועים. בהתחלה אבא חשב שאני צוחקת כשהכרזתי באוזניו על כוונותי לטוס לסאמר סקול באנגליה. הוא אמר "נראה", מה שבעצם אומר "כן, תשכחי מזה".
אחרי בערך שבוע התחלתי לדבר עם חברה שהייתה באותו ראש כמוני, ושתינו התחלנו לרקום את מסענו השמח לעבר הסאמר סקול המגניב. כבר בחרנו מרכז כשהיא הודיעה לי בדרמטיות, כמה ימים לאחר מכן, שהיא כנראה לא תוכל לטוס.
אבא אולי חשב שבעקבות הויתור של החברה על הסאמר סקול גם אני ארד מהרעיון הזה, אבל הוא טעה !
לא הפסקתי במסע השכנועים, שכלל בין היתר את המשפט הקבוע כל ערב - "אבא, אולי תסתכל על פרטים באתר של הסאמר סקול?"
בין היתר גם דיברתי עם אמא, שהסכימה בספונטניות אופיינית לתת לי בערך
חצי סאמר סקול כמתנת יומולדת ! יש !
עברו כמה חודשים טובים. כבר עבר פסח. יחד עם פסח עבר עוד קטע עם חברה אחרת שלא יכלה לטוס איתי בסופו של דבר, ואני הייתי בבעיה רצינית מפני שפחדתי לטוס לבד.
אבא כבר הסכים ורק חיכה לאישור ממני [מי היה מאמין שככה היוצרות יתהפכו ?].
בסופו של דבר נזכרתי שהפייסבוק קיים ושאפשר ליצור קשר ולהתחבר עם האנשים שיטוסו איתי עוד בארץ, ואחרי שפטפטתי איתם קצת החלטתי שהפחד מלהיות לבד בחו"ל שווה את זה- וככה נרשמתי אל הסאמר סקול והתחלתי להתרגש מאוד - מאוד.
כיתה י"א נגמרה [יש!] והגיע הזמן להתארגן לטיסה. אבא, שהיה אמור לטוס לחופשה יום אחרי, התרגש יותר ממני ולרגע שכח שגם לו יש טיסה להתארגן אליה.
בשדה התעופה נפרדתי מאבא, אמא ומהאחות כמעט בלי דמעות ומצאתי את עצמי עומדת בתור לצ′ק אין עם מזוודה כבדה, תיק מקושקש של סאמר סקול והרבה אנשים שאני לא מכירה, עומדים סביבי.
הכרנו די מהר.
כבר אחרי הצ′ק אין מצאתי את עצמי עם חבורה די ברורה של בנות, רובן קטנות ממני רק קצת, שנשארו החברות שלי לכל אורך המסע. לא היה קשה להתחבר.
כולם היו בדיוק באותו ראש, והיו נתונים בערך באותו סיר מוזר של מרק רגשות "פחד-התרגשות- ציפייה" שבו אני הייתי נתונה. כולם רצו להתחבר. לא היה אחד שלא מצא שפה משותפת עם מישהו !
לפני שהספקתי לשים לב כבר הגענו לבריטניה, אנגליה, באת′.
הנופים היו עוצרי נשימה והמצלמה לא עזבה לי את היד [והרבה אנשים היו עדים לכך...]. באת′ הייתה יפייפה, ולאוהבי השופינג שביננו ציפה בתוכה רחוב עמוס חנויות מגניבות ויפות, בדיוק מסוג החנויות שהכי כיף לחרוש בחו"ל.
האוניברסיטה עצמה הייתה מדהימה. ממש ליד חדר האוכל השתרע אגם קטן עם ברווזים [שטרפו לי את כל הקרקרים]. הכיתות היו מושקעות והמורים מעניינים. המבטא של האנגלים השאיר בערך את כולם נלהבים לשמוע כל מילה שתצא להם מהפה. הכל היה יפה כל כך, מרענן כל כך.
והכל נגמר מהר כל כך ! אני מרגישה שכמעט לא שמתי לב - והנה, עברו שבועיים [פלוס שבוע עד שהחלטתי לכתוב פה] וחזרנו הבייתה.
היה מדהים. ובשתי מילים- ממש מדהים.
וכן, אני אמליץ לכל אחד לעבור את החוויה שאני עברתי.
בין אם זה לשכנע קצת את ההורים [אבל לא להיגרר עכשיו לריבים, כן ?], לפחד מלפגוש אנשים חדשים, להיות לבד בחו"ל, לחזור הבייתה ולהתבאס מהלחות הישראלית - הכל הכל הכל היה שווה את הזכרונות, הצחוקים, החוויות והתמונות.
וכמו שאבא אמר- זאת באמת חוויה מדהימה !
תודה. :)
