היי, אני ארז, בן 13 מבנימינה. 
אני יודע שזה לא ממש מעניין אתכם, והאמת שזה גם כתוב שתי שורות למעלה, אבל מסורת זאת מסורת, והאמת, לא היה לי איך להתחיל את החוויה המדהימה הזאת של הסאמר סקול, אז התחלתי בקלישאה. מה רע?
בכל מקרה, דוד שלי הציע לי ללכת לסאמר סקול בערך בפסח. הוא סיפר לי חוויות מהיציאה שלו כשהוא היה ילד. בהתחלה לא כל כך התלהבתי.
עם ה"סאמר" לא הייתה לי בעיה, אבל הקטע של ללמוד בקיץ לא ממש מצא חן בעיניי וכמעט וויתרתי, אבל הסכמתי לבדוק כמה מרכזים ואתרים. בסוף התברר שזה.. איך הם הגדירו את זה.. "למידה חוויתית" בדרך של משחקי תפקידים, שירים, הצגות ועוד.
התנגדות ראשונה- ירדה.
באאארור שניסיתי לשכנע כמה חברים לבוא איתי, אבל הם לא רצו, גם, בגלל הלמידה בקיץ. 
טוב, ההפסד שלהם.
המשכנו לקרוא, לבדוק ולשאול, עד שבסוף, ממש רציתי לצאת. אירוניה בשיאה (או שזאת לא אירוניה... חודשיים בלי שיעורי לשון, תעזבו אותי).
אז נרשמנו והחלטנו על "ליטל קנדה"- פעילויות אקסטרים, שאותן, כמו שבטח כבר ניחשתם כי הלכתי לליטל קנדה, אני מאוד אוהב. הפתעה!
את השבועות בין לבין אתם בטח לא רוצים לדעת, אז אני פשוט אקצר ויגיד שחיכיתי בקוצר רוח ליציאה, עד שבשבוע לפני, כמעט ולא הצלחתי להירדם בלילה.
אבל בסופו של דבר, כמו שמחייבים חוקי הזמן והמרחב, היום הגיע.
הייתי מאוד מודאג, חשבתי ששכחתי הרבה דברים.. (תרמה לכך העובדה שארזתי יום קודם).
אז הגעתי לשדה, הכרנו את הילדים שאני הולך לבלות איתם שבועיים, ואת המדריכות הנחמדות שלנו- מאיה ונעמה.
אז טסנו- ההרגשה הייתה בעננים
(סליחה, הייתי חייב...), נחתנו, נסענו באוטובוס, עצרנו, אכלנו, נסענו שוב, עצרנו, עלינו על מעבורת, ירדנו מהמעבורת, נסענו, הגענו, התרגשנו. (הכל בתמציתיות. אני יודע שלא ממש מעניין אתכם הטיסה)...
אחרי שהגענו התחלקנו לחדרים, אכלנו ארוחת ערב זריזה והלכנו לישו..
על מי אני עובד? המשכנו לדבר, להשתולל ולהכיר אנשים חדשים- הצרפתים, הגרמנים, הרוסים, הספרדים, האיטלקי, הטורקי השוויצרי ועוד אנשים. (הלאום כתוב בזכר אך מתייחס לשני המינים.) ואנגליות.
זה הזמן להרגיע אתכם בקשר לימים הראשונים של הסאמר סקול- האוכל לא כזה גרוע, זה לא ממש משנה אם אתה לא עם החבר/ה בחדר (ראה/י "סדר יום"), והגעגועים הביתה נבלעים בהתרגשות (פיוטי)
סדר היום שלנו בליטל קנדה היה כזה:
7:15- השכמה ע"י המדריכות, מאיה ונעמה
7:16- נרדמים שוב
7:30- מתעוררים
8:00- ארוחת בוקר
9:00-10:30- שיעור ראשון, ע"י המורה שלנו (אני יודע בדיוק איזה חלק בגוף שלכם מתעניין בשם שלו, כי זה לא רלוונטי בשבילכם, אבל מסורת זאת מסורת)- גרי, שבשלב מסוים החליט שמתחשק לו להתיישב עליי....
11:00-12:30- שיעור שני
13:00- ארוחת צהריים, הכוללת בעיקר צ′יפס.
14:15- פעילות ראשונה. הפעילויות בליטל (מעכשיו אני מקצר, וקורא לליטל קנדה רק "ליטל". כןכן, אני עצלן) ממש טובות, כמו סנפלינג, טיפוס הרים, סיף, אומגה ענקית, נדנדה ממש ענקית, חץ וקשת, קנו, קייאקים, שחייה סולם ג′ייקוב (אני מודע לזה שאין לכם מושג מה זה.. חפשו בגוגל או משהו) ועוד דברים ממש כיפיים.
16:15- פעילות שנייה.
18:00- ארוחת ערב
19:30- פעילות ערב
21:00-22:30- זמן חופשי....
22:30- האנגלים בדרכם המנומסת סימנו לנו "עכשיו אנחנו יוצאים החוצה, תחפפו לחדרים!" ( 
)
23:00- כיבוי אורות. אמורים ללכת לישון
24:00 או 1:00 (תלוי בשותפים לחדר)- שינה
ככה עבר עלינו השבוע, למרות שזה נראה משעמם- כל יום אותו דבר, זה ממש לא. כל יום אוכל אחר, השכמה יצירתית אחרת, שיעור חוויתי אחר, פעילות כיפית אחרת, והדרך שבה אתה מחליט להעביר את הזמן החופשי שלך. [אם תחליטו לנסוע לליטל קנדה, וזה ממש מומלץ, תבדקו בשביל גישה (השני, לא זה של המיטינג פויינט) על המרפסת של ביתן 10 או 12, לא זוכר, ותדעו שאני אחראי לזה, אלא אם כן הם כבר ניקו את זה...
].
אה, וכמובן, סיורים שיצאנו בערים קרובות ולא קרובות על האי, לפעמים גם באמצע שבוע.
כשסוף השבוע הגיע נסענו ללונדון. אולי, ורק אולי, הבנות התרגשו קצת יותר מדי מהשופינג שנעשה שם . הלכנו לישון, וקמנו בבוקר, ונסענו ללונדון. אותו קיצור כמו קודם: נסיעה, מעבורת, נסיעה, אוכל, נסיעה, לונדון.
כשהגענו ללונדון הלכנו לאכול בפיצה האט. "אכל כפי יכולתך", ובמקרה שלי, זה הרבה יכולת... וגם חגגנו יום הולדת 14 לאיתי! מזל טוב, איתי!
אחרי זה הלכנו למחזמר הידוע והנודע "מלך האריות"- פשוט אין מילים! (עכשיו מגיע הקטע שאני אומר הרבה מילים למרות שאמרתי שאין מילים)- מרגש, מושקע, יפה, נהדר, נפלא. נהניתי מכל רגע!
לאחר המחזמר הלכנו לבית המלון שלנו, שם התארגנו בחדרים וערכנו קבלת שבת מצומצמת מסדרון.
בבוקר הלכנו למוזיאון השעווה "מדאם טוסו", שם הצטלמנו עם ספורטאים, פוליטיקאים, מדענים, אמנים, ועוד כל מיני אנשים חשובים ומפורסמים. כשהגענו לחלק של ה"זמרים", הכל היה בסדר עד שהגענו לג′סטין ביבר. קרה מה שקרה, והאנגלים קראו לאבטחה. זה הרגע לתת קרדיט לתומר וספיר- שבזכותן הפסל של ביבר מחושמל 24/7. לא שאני מתלונן..
לאחר המוזיאון הלכנו לשופינג ברחוב שופינג מפורסם כלשהוא שאף פעם לא התעניינתי איך קוראים לו, ועשינו שופינג. נתנו לנו כמה שעות טובות. הבנות חזרו עם מלאנתלפים שקיות של בגדים. כאילו שאין להם מספיק...
אחרי זה, או לאחר מכן, הלכנו (כןכן, הלכנו) לשיט על התמזה, ובדרך ראינו את הביג בן ואיש מצחיק עם פאה גדולה. במהלך השיט ראינו את ה"LONDON EYE", את ה"LONDON TOWER" ועוד.
כשירדנו חזרנו לאוטובוס, ומשם חזרה, הביתה (כבר נקשרתי למקום הזה!) לליטל קנדה. 
השבוע השני היה עם אותו סדר יום כמו בשבוע הראשון, אבל סיכמנו כבר שזה לא בדיוק אותו דבר, ושכל יום שונה וכיף בדרכו שלו. אפילו הצלחנו לשבור את הדלת בחדר באחד הימים...
הלכנו לסיורים, הלכנו לעוד קניות, שבהם אני קניתי דברים שימושיים כמו כרית פל*צים, נחשים זוהרים בחושך, כובעים של אנגרי בירדס, קילו וחצי אם-אנד-אם, רובה מים, כוסות בצורת כלב ים ועוד, והבנות, בטיפשותן, קנו דברים כמו בגדים. (מה? כאילו שאין להן מספיק..) וכמובן, ללונה פארק.
יומיים לפני שיצאנו עשו לנו "טקס יציאה"- חילקו תעודות לתלמידים מצטיינים ותעודות בקטגוריות שונות, וקיבלנו צמיד מארדמור.
וגם נפרדנו מהצרפתים והצרפתיות, שילכו מחר מוקדם בבוקר.
ביום שאחריו ארזנו בעצב גדול , ונפרדנו מליטל קנדה, מצוות המורים, ואחד מהשני. 
בערב החלטנו להשאיר "מתנת פרידה" למורים היקרים שלנו, וארגנו מלחמת-מים כוללת במחנה.
מותר לי לקחת קרדיט? אוקיי. אני ונועם התחלנו את הכל, עם רובי מים שקנינו בשופינג הקודם, בפורסמות′. אחרי זה באו אנשים עם בקבוקים, דליים ושקיות, והדרדרנו למלחמת מים ענקית.
יום למחרת עזבנו.
עלינו לטיסה (אבל לא וויתרנו, זאת אומרת, הבנות לא וויתרו על השופינג בדיוטי פרי).
בטיסה רק מעט מאוד ישנו, כי רצינו לנצל כל רגע אחרון עם השני.
כשנחתנו, המדריכות עשו "שיחת סיכום" קצרה, למרות שהיה צריך הרבה יותר זמן כדי לסכם את מה שעברנו...
התאחדנו שוב עם ההורים, האחים והחברים,
נפרדנו מהחברים החדשים, ונסענו חזרה הביתה.
על השבועות אחרי- עליתי הקבצה באנגלית והחוויות שצברתי שם נכנסות לכל שיחה- על כל נושא, יש לך מה להזכיר שקרה שם. משפט שכיח בשיחות שלי עם חברים- "יואו! באנגליה קרה ש.."
האנגלית משתפרת, מכירים אנשים חדשים, מכירים חברים חדשים, זוכים בחוויות חדשות. שווה כל שקל וכל פאונד.... מומלץ!
