וואו, האמת שאני לא יודעת איך ומאיפה להתחיל לספר על החוויה המדהימה הזאת.
האמת שכלכך קשה לספר על זה, צריך להיות שם, להרגיש את האווירה, לראות את המקום ואז אולי, קצת יהיה שמץ של מושג מה ההרגשה או מה התחשות שעוברות על בנאדם שהיה שם.
אני חושבת שהכל התחיל אפילו לפני ההגעה לקיימבריג′. הכל מתחיל שאתה פוגש את כל הילדים מהקבוצה הישראלית ואז הלחץ לההץרגשות מתחילים לעלות. אתה לא יודע איפה למצוא את עצמך או מה לחשוב אבל אתה מתחבר עם הקבוצה שלך כלכך מהר שזה לא מפריע לך. במטוס לאנגליה כבר מריצים צחוקים על הכל מהכל.
טוב אז אני יתחיל לספר על העיקר, שזה ההגעה לקמפוס עצמו. אולי זה קצת יחפור ויהיה ארוך אבל בסך הכל. לא מורידים שום פרט מחוויה כזאת מדהימה. אז עכשיו אני יתחיל באמת.
הגענו, הורדנו את המזוודות הענקיות והכבדות שלנו מהאוטובוס והתחלנו להזיז את עצמינו פנימה לתוך הקמפוס (בקושי). נכנסנו,בחנו את המקום והעלנו חיוך.
האמת שאוטומטית הדבר הראשון שראיתי זה את החדרים בקומה הראשונה עם החלון לעץ הגדול וישר ידעתי- שם אני רוצה להיות! (אל חשש באמת קיבלתי חדר שם) אחרי שאתה רואה את החדרים אתה רואה את העץ הענק שיש לך באמצע הקמפוס ומתחתיו אתה כבר רואה קבוצה של ילדים יושבים ביחד על הדשא.
האמת שההתפעלות הראשונית שלי מהילדים לא הייתה מדהימה כי הקבוצה הזאת הייתה קבוצה של ילדים מערב הסעודית, בתור יהודים זה הלחיץ את כולנו בהתחלה. אבל כולם היו עסוקים במה שקורה מסביב, יותר נכון היינו עסוקים בעצמינו. מילאנו כל מיני טפסים מוזרים ובאו מדריכים מדהימים שהציעו לסחוב לנו את המזוודות (אהמ ג′ורג′ אהמ) למרות שזה היה כבד, הם עמדו בזה בגבורה.
התמקמנו והלכנו מליון שנה עד לחדר אוכל ששם הביאו לנו את הארוחת ערב.
בוא נגדיר את זה ככה..האוכל לא להיט אבל אתה מתפעל מכל הילדים שאתה רואה שם, מכל הארצות, השפות והתרבויות השונות שבהתחלה זה בכלל לא מזיז לך.
אחרי יום כזה טעון הלכנו לנוח.. חיכינו כבר למסיבת היכרות כי כידוע בתור ישראלים חגיגות זה הדבר המועדף עלינו ועלה לנו חיוך ששמענו שיש 2 מסיבות בשבוע.
על המבחן אין טעם לבזבז את הזמן קריאה של מי שקורא או את המאמץ כתיבה שלי כי זה שטויות, לגמרי שטויות!
הלחץ האמיתי הוא שאתה מקבל את הקבוצה ואת הכיתה שלך. אתה מפחד לדבר ואפילו קצת נבוך. אבל אתה מגלה מהר שכולם במצב שלך אז אתה לפעמים מריץ צחוקים עם הישראלי שאיתך בכיתה עושה שטויות ואפילו כותב כל מיני דברים בעברית על הלוח כי זה נחמד שאף אחד לא מבין מה כתוב (;
אתה מתחבר עם אנשים מכל העולם בצורות שאי אפשר לתאר את הרמה שלהם. אתה מתחבר לילדים מונצואלה, ספרד, פורטוגל , שוויץ , טורקיה , בלרוס ואפילו מערב הסעודית. וזה נחמד לדעת שאתה בדיוק כמו כולם שם.
אתה מטייל איתם ולומד להכיר את הצורת דיבור שלהם ואת התרבות שלהם. אני חושבת שלא יצא שם מישהו אחד (אפילו המדריכים) שלא יודעים לקלל עכשיו בעברית.
השבוע הראשון עובר לך כמו בגן עדן, באמת! אבל אתה מתחיל להרגיש את הסוף שחברים שלך , שהגיעו לפנייך עוזבים בסופש הראשון שלך שם. אתה מתחיל להרגיש שאתה חייב לנצל כל יום כדי שלא תרגיש פספוס. ובאמת ככה זה. כל יום שופינג, צחוקים והתנחלות בחדרים של אחרים בלילות למרות שזה אסור, תמיד כיף להסתבך קצת.
אבל שמגיע השבוע השני והימים הולכים ונגמרים ואתה באמת מתחיל להרגיש את הסוף עולה בך העצב..פתאום לאט לאט הכמות אנשים בקמפוס מצטמצמת ואתה מוצא את עצמך כל יום נפרד מדינה אחרת. הפרידה הכי קשה בשבילי הייתה מונצואלה ובכיתי כמו שלא בכיתי שנה שלמה. אבל למרות הכאב והעצב, אתה יודע, פשוט יודע שאתה תשמור עם הילדים המסויימים האלה על קשר. הילדים שהיו בשבילך משפחה בשבועיים האלה. וזה מעלה בך קצה חיוך.
אחרי שאתה נפרד מהם הגיע הזמן שלך להיפרד. אתה עושה את המבחן סיכום, הולך למסיבה האחרונה ובלילה נפרד מכולם עם עצב מעולה בשמחה. מצד אחד אתה לא מפנים את זה שאתה חוזר הביתה לחיים הרגילים שלך ומצד שני אתה הולך לראות את המשפחה שכלכך התגעגעת אליה.
אתה עובר ילד ילד נפרד ממנו ועולה בך דמעה שחונקת אותך ככה גם שאתה נפרד מהמדריכים. החברים מתעוררים בשבילך ב-5 לפנות בוקר בשביל להיפרד בפעם האחרונה, התמונה האחרונה. זה לא קל. אחרי כל זה מעלים את המזוודות עולים לאוטובוס ויש שקט דממה.. כל אחד עם המחשבות שלו..
אחרי האווירה הקשה והכואבת מגיעים לשדה תעופה והאנרגיות חוזרות. אתה מוצא את עצמך מדבר על אנשים בשדה תעופה ואז פתאום אתה קולט שהם בעצם מבינים מה אתה אומר ואתה מוצא את עצמך מסמיק מרוב בושה. אבך פדיחות זה תמיד נחמד (;
נוחתים בארץ, נפרדים מכולם אחרי שאוספים את המזוודות אבל אתה לא נפרד בכאב כי אתה יודע שהפגישה הבאה שלכם תהיה בקרוב. אתה דופק ריצה להורים שלך ומתחיל לבכות מרוב אושר וגעגוע. שם נפרדות דרכינו גם מהמדריכות המדהימות שלו !
לסיכום, באמת שזו החוויה הכי טובה שעשיתי בחיים שלי. ואני לא מתחרטת על שום דבר שעשיתי ואני מעכשיו מתחילה לחשוב מה יהיה היעד הבא שלי.
מקווה שהחפירות לא היו מוגזמות ושבאמת הבנתם מה עבר עלינו שם. 
