פז (:

אני פז ראשוני בת 14 מהוד השרון. אני הייתי בסאמר סקול קיימברידג′ מחזור 3 ובאתי לספר קצת על אחת החוויות הכי טובות שהיו לי. 

אני נסעתי יחד עם עומר ל. חברה שלי מהוד השרון.

נתחיל קצת לפני הטיסה, היו לי מלא חששות שאני אבכה, שאני לא אצליח להסתדר, שאני לא אהנה, שאני אתאכזב וזה הוריד לי את הביטחון. שהגעתי לשדה תעופה הייתי מלאה באדרנלין של התרגשות ושזה סוף סוף קורה, אמרתי שלום למשי ובר ב. שהכרתי עוד במפגש חודש לפני כן. לא עבר יותר מידי זמן וכבר אמרו לנו להיפרד מההורים, האמת שזה קשה..אני בחיים לא עזבתי את ההורים שלי לשבועיים כמו רוב הילדים וזה לא פשוט להיפרד מהם לכל כך הרבה זמן. היו את כל הבדיקות לפני טיסה ושם הכרנו את מיכל אופיר והילה. הסתובבנו יחד בדיוטי פרי עד שהגענו למטוס. בטיסה הכרתי את מיקי, יונתן, עומר ב. ודנה. שהגענו לקולג′, הוא לא היה כמו שדמיינתי אותו והאמת שקצת התאכזבתי..אבל שראיתי את החדרים ואת הבניינים מבפנים ממש שמחתי. החדרים היו באמת מפנקים, ברמה מצויינת. 

כבר ביום הראשון בכיתי, הייתי משוכנעת שאני רוצה הביתה ואמרתי לאבא שלי שיבוא לקחת אותי, אדווה המדריכה שלנו, הרגיעה אותי ואמרה לי לתת לזה קצת צ′אנס ואם אני צריכה משהו לפנות אליה. אז הלכנו לישון. למחרת העירו אותנו ב7 וחצי וב8 ירדנו לחדר אוכל, הארוחות בוקר דווקא טעימות בניגוד לארוחות ערב. 

כבר באותו יום עשינו מבחן לבדיקת הרמה שלא היה קשה בכלל ואז לקחו אותנו לקניות ולסיור בעיר. אני חייבת להגיד שקיימברידג′ מדהימה! חזרנו בדיוק לארוחת הערב שנערכה כל ערב בקולג′ סמוך לשלנו שהוא מלא בדשא והוא מהמם. "אכלנו" ואז ניגשתי לבכי הלילי שלי..דיברתי עם ההורים ואמרתי להם בדיוק אותו דבר, ככה זה היה בחמישה ימים הראשונים, דיברתי עם ההורים ובכיתי להם בטלפון, אדווה הרגיעה אותי ואז ניגשתי לפעילות ערב. האמת, הם מנסים לעשות כל יום פעילות שונה אבל איכשהו כל ערב זאת הופכת להיות מסיבה עם מוזיקה ואורות וזה מעלה את המצב רוח כלכך.

הגענו ליום השישי, למדנו ועשינו פעילויות כרגיל, קיבלנו זמן חופשי לעשות קניות ועשינו קבלת שבת. הערב היה ערב כישרונות והנציגות של הקבוצה הישראלית היו חגית ושיר. חגית שרה ושיר ניגנה. לא ניצחנו אבל קיבלנו ציון מכובד.  מאותו יום כבר עברו לי הגעגועים, איכשהו שמתרגלים למסגרת משהו משתנה. 

באותו ערב הכרתי חבורה של ילדים טורקיים, ממש נחמדים. דיברנו איתם עד לכיבוי אורות והייתי איתם בקשר טוב במשך כל הסאמר סקול. 

ביום שבת הלכנו ללונה פארק עצום. עשינו רכבות הרים מפחידות כל כך ואפילו צילמט אותנו באחת מהן אז מסגרתי, יצאה תמונה קורעת. 

ביום ראשון הלכנו לווריד קאסל, ששם זה יותר נוף ולחוות את החוויה. זה כמו ארמון של נסיכים ונסיכות. היו שמועות שצילמו שם קצת מהארי פוטר ואת הסדרה מרלין. 

למחרת היה יום רגיל, לימודים פעילויות, קניות ולישון. ביום שלישי כבר התחלנו לקבל ניחוח של סוף כאילו זה עומד להיגמר. התחלנו לחפש מתנות לכל המשפחה כאילו אנחנו לחוצים בזמן אבל היה לזה גם תחושה טובה, שיש למה לצפות. 

ביום רביעי, הלכתי לחדר מחשבים ודיברתי עם חברים שלי ועם ההורים שלי וזה נתן תחושה כל כך כיפית. יצאתי לקניות רק עם אופיר ברחבי קיימברידג′ והיה כלכך כיף. חיפשנו שמלה לנשף שיהיה בערב. האמת שלא מצאתי כלום אז לבשתי בסוף משהו שקניתי כמה ימים לפני. בערב של הנשף כולם היו מגונדרים, הבנות היו מאופרות עם תסרוקות ולבנים היה ריח ממש טוב!!

הנשף היה מדהים הוא היה המסיבה הכי טובה מכל המסיבות שהיו לנו שם. 

ביום חמישי הלכנו לפעילויות אבל לא הלכנו ללימודים כי נסענו למוזיאון תעופה, לא היה לנו יותר מידי זמן אז בעיקר צילמנו והצטלמנו. באותו יום היה גם יום הולדת לאחת הבנות אז עשינו לה מסיבת הפתעה וקיבלנו פיצה. 

ביום שישי כבר הייתה פרידה מכל המורים והמפעילים ומהילדים שטסים בשבת, זה העציב כל כך לחשוב שבעצם לא נפגוש אותם שוב. עשינו את המבחן סיום שלשם שינוי היה מאוד קשה. ונסענו לבאולינג רק הישראליים לכבוד סיום. עשינו שני סיבובים ונורא נהנתי שם. באמת שהילדים שם מדהימים אחד אחד. ביום שבת נסענו ללונדון, אני הייתי בלונדון כבר שנה שעברה אבל תמיד כיף לבקר בה. בעיקרון היינו בלונדון כל הקבוצה ביום רביעי כי ראינו מחזמר של מלך האריות שדרך אגב הוא היה מדהים. אבל לא היה לנו יותר מידי זמן להסתובב בלונדון עצמה. אז בשבת היינו באתרים ביקורים, היינו ב-ביג בן וראינו את הגלגל ענק הכי גדול בעולם רק חבל שהתחיל לרדת עלינו גשם שלא נפסק אז שחררו אותנו לקניות באיזור אחר. אכלתי ב- SUBWAY שפשוט חובה לאכול שם שאתה נמצא באנגליה. 

שחזרנו באותו לילה כבר היו דיבורים על הטיסה שלמחרת וכולם היו עצובים ובכינו והתחבקנו כל היום. אבל עשו לנו גם הפתעה, הסכימו לנו לישון בחדרים אחד של השני ולהסתובב גם אחרי 10 בלילה, כי בכל יום אסור לצאת אחרי 10 מהחדר, למרות שלא כולם מקשיבים לזה. 

באותו לילה כולם הלכו לישון בסביבות 3 שההשקמה הייתה ב5 ורבע, אבל זה היה ערב בלתי נשכח. 

ביום של הטיסה הגענו לשדה ב8 וחצי אבל דחו לנו את הטיסה ב5 שעות. אולי זה נשמע קצת אבל הדיוטי פרי שם לא מעניין במיוחד. שנחתנו, וכבר כולם אספו את המזוודות עשינו חיבוק פרידה. כל אחד חיבק את כל אחד, זה היה באמת מרגש. כולם בכו והבטחנו שנשמור על קשר. 

הרי, אחרי שבועיים ביחד כל יום כל היום כבר הפכנו למעין משפחה.

אחרי השבועיים המדהימים האלה, סוף סוף לפגוש את ההורים זאת המתנה הכי גדולה שיכולתי לבקש.

מקווה שהצלחתי לעשות לכם חשק ללכת בשנים הבאות כי באמת שזאת אחת החווית הכי מדהימות בעולם.

פז