′ ליברי..בוקר טוב, קומי. צריך לנסוע לשדה ′.
בחיים לא התעוררתי מהר יותר ! זינקתי מהרגליים כאילו.. כאילו... טוב, כאילו אני הולכת אל עבר החוויה הכי גדולה של החיים שלי.
5 דקות לקחו לי בדיוק,ואני מוכנה.
50 דקות לשבת על המזוודה בנסיון לסגור אותה, אסמאסים אחרונים לענבר וחן "יצאתן ?" ואני מחוץ לבית.
′ביי כולם, נתראה עוד שבועיים !′
בדרך לשדה באופן מוזר וממש מחשיד כל השירים היו כל כך קיטשיים שרציתי להקיא ולבכות ביחד. (אני מוכנה להשבע שהזמר הזכיר את לונדון לפחות 5 פעמים בשיר.)
בע
הגענו לשדה, כולי מבועתת ומנסה לזייף חיוך של ′טוב לי, בטוח לי, אני מתה פה על כולם והם בטוח יהיו חברים הכי טובים שלי, המדריכים נראים נפלאים.אל תדאגי אמא ′
" אההה. עמית, אתה יכול לרשום שהגעתי ?" " בטח ליבר, שניה אני אחפש את המדבקה שלך.."
מאיפה לעזאזל הפסיכי הזה יודע את השם שלי.
′ ליבר. קומי י′שמנה, חוזרים הבייתה.′
מה הבייתה ? איך הבייתה ?
רק אתמול אני זוכרת שהסתכלתי על גל המדריכה ואמרתי ′ואו אני הולכת להרביץ לה.′
איך לעזאזל אפשר להרביץ ליצור המקסים והלא מסורק הזה?
איך אפשר לקרוא לעמית האמא היחידה שלי פסיכי ? מה ?
אני חשבתי שלא יהיה לי בטוח וטוב ?
ברור שאני מתה על כולם!בטוח דמיינתם, מי יכל לדמיין את הטיול המטורף הזה בלי האנשים המדהימים האלה ?
ואו..... היה מטורף. כל רגע ורגע היה מדהים ולא הייתי מוותרת על שניה וחצי שניה.
העייפות העצבים והגעגועים כל כך מתגמדים לייד הדבר המטורף הזה שעברנו !
האוכל המהמםםםםםםםם שממש אהבנו לאכול, המדריכים המצחיקים והמטורפים שעשו לנו את הטיול לאפילו יותר כייפי. האיטלקים... אחחחחחחח האיטלקים.
הטיולים ללונדון, התמונות, המיטה *INLOVE*, החברות, התחרויות, השופינג !,
האנגלית שהשתפרה פלאים ובכל שיחה נדחפת לי איזה מילה שתיים.
*לא, השיעורים -ממש- לא משעממים. המורים מדהימים ואם לחזור על אותה החוויה, אז גם איתם*
ובכל זאת.. הרגע המנצח בטיול.. טוב, אם לצאת פוליטיקלי קורקט אני יכולה להגיד שזה הרגע שבו הבנתי שכולנו קבוצה מדהימה (נפנוף מלכת יופי.)
אבל.......... לא. הרגע שהגענו לאיסטבורן. הלבבות שהיו לי בעיניים ניצנצו. המקום המטורף והיפה הזה, החדרים הנקיים להפליא והחדר המהמם שלאט לאט הפך להיות- הבית.
טוב. עכשיו אחרי שהצלחתי להעלות בי געגועים עזים. חסר לכם קמפוס שלא תארגנו לי ולחברים החדשים שלי גיבושון מוצלח. כי מגיע לנו :-)
_WHA_EVE ליבי.
ד′א-עם תמונות כאלה,הייתי צריכה לכתוב סיפור בכלל?
