אני סתו טייכהולץ וזה הסיפור שלי מהסאמר סקול שהייתי בו באנגליה, קיימבריג′
אז, אני יתחיל מפחות או יותר 5 שנים לפני, כשאחותי טסה לסאמר סקול באנגליה, אני לא ממש זוכר את החוויות שלה, אבל כל העניין של לפגוש אנשים מארצות אחרות קרן לי, אחרי כ5 שנים של ויכוחים (עם כמה שאפשר לקרוא לזה ויכוחים...) ההורים שלי סוף סוף באו עם הבשורה שאני יכול להצטרף לסאמר סקול באנגליה, אחרי מעבר קבוצה וקצת סיפורים הגענו ליומיים לפני הטיסה, לא כמו שציפיתי, לא התרגשתי מעוד לקראת זה.
ביום שלפני הטיסה החלטתי שזה זמן טוב להתחיל להרגן את המזוודה, הייתי בטוח לחלוטין שחסרים לי דברים בסוף הסידור, אבל לא היה מה לעשות לגבי זה.
בלילה של הטיסה לא הצלחתי להרדם, אבל התחלתי להתרגש, בשלוש בבוקר יצאנו לכיוון שדה התעופה, שם הבנתי כמה אני מתרגש לקראת הטיסה והתכזבתי קצת מהמספר העצום של הישראלים, הייתה לי בחילה בכל הבדיקות, הבחילה הגיעה לשיאה כשבדקנו את המשקל של המזוודות וגיליתי שהמזוודה שלי עוברת את המשקל המקסימאלי ב5.5 קילוגרם.
אחרי שעברנו הכל ובערך 2 שעות בדיוטי פרי, הגיעו ההסברים, האחראית על הקבוצה התחילה להסביר ואז התעוררתי לסוף דבריה, בשלב הזה הבנתי שאני עייף.
ישנתי במשך כל הטיסה עם התעוררות אקראית לחילוק האוכל.
שדה התעופה באנגליה עבר דיי מהר ובלי בעיות מיותרות.
הדרך לקמפוס בקיימבריג′ הייתה מעוד... והכן... לא ממש קרה בה כלום...
כשהגענו לקמפוס הבנתי שכל מה שדמיינתי על המקום לא היה נכון, אבל לא הייתה לי בעיה עם זה.
אחרי הסבר של קצת פחות משעה, פיצה ואין ספור צילומים של החדר, ושארית היום שאני לא זוכר בגלל שהייתי עייף מדי, הלכנו לישון, לפחות אני, בחוץ היה אפשר לשמוע את שאר הישראלים זורקים דברים ומנסים לתקשר כששתי קומות מפרידות ביניהם.
כשהתעוררתי ביום השני אלה שתי השאלות הראשונות שעלו לי:
1) איפה או מי אני?
2) למה לעזאזל יש אור בחדר לפני 12?!
כשהבנתי מה הולך מסביב הלכתי להתלבש ולאכול ארוחת בוקר נחמדה שבה היה מבחר נחמד של צנימים, קרואסונים, ממרחים, ותה אנגלי שהחלטתי שאני עוד לא אנסה.
אחרי יום שקשה לי לזכור מה קרה בו, אבל עם אני לא טועה זה היה קשור בקניות, מצאתי את עצמי שוב בחדר הולך לישון.
ביום השלישי סוף סוף התעוררתי עם פחות או יותר מספיק שעות שינה כדי להרגיש בהכרה הלכתי לארוחת בוקר שבה הגישו צנימים, קרואסונים, ממרחים ותה אנגלי שהחלטתי לנסות אחר כך.
ביום הזה עם אני לא טועה הכרתי את הכתה שלי, שהייתה מדהימה, הכרתי אנשים באמת מדהימים, ביניהם סיני נחמד להפליא וטורקית שאני היחיד בכתה שהצליח להגיד את השם שלה בנסיון אחד.
אחרי היום הזה הבנתי כמה הבית לא חסר לי.
במשך הימים הבאים שהתחילו באותה עייפות, ובאופן מפתיה באותם קרואסונים, צנימים, ממרחים ותה (שבדרך אגב, נראה לי שאלה היו באמת אותם מאכלים מהיום שלפני כי אף פעם לא הכלתי קרואסון קשה לפני זה), המשיכו לשיעור ופעילות או פעילות ושיעור, כמות נכבדת של חברים וגדילה משמעותית בביטחון העצמי שלי, מדי פעם דברים לא ברורים בארוחות הערב וקניות.
היה לי ממש כיף, ולא רק בגלל האנשים והפעילויות, אלא גם בגלל ששבוע כמעט לא היו לי עבודות בית, היה קר, ובכללי לא היה את הלחץ של הארץ... בלי לחץ בכלל.
נאה כן, הלכתי למסיבה של EF (בית הספר הזה), אבל עזבתי באמצע בגלל שאני לא בן אדם של ריקודים.
את סוף השבוע עברתי לא ממש הצלחנו לעבור בבטלה בגלל שהקבוצה הישראלית קיבלה פרוטקציות כמו מחזה של מלך האריות, שדרך אגב השירים שלו הביאו לי את הנוסטלגיה של החיים שלי (בעוד לחברה מהקבוצה זה גרם להתגעגע לבית שלה), וסך הכל סוף שבוע נחמד מעוד.
בשבוע השני החליפו לנו את המורה, שיחזרו לנו פעילויות ופעם ראשונה בחיים שלי העיק עלי הגשם (לכתוב עבודת כתה בגשם זה סיוט), באופן מפתיע לא החליפו את ארוחת הבוקר, באחד הבקרים החלטתי לנסות את התה, שדרך אגב הטעם שלו מזכיר קצת יותר משקה צבאי בטעם תה מאשר תה, והשותף שלי לחדר חירפן אותי במחזוריות של כל ערב.
במהלך השבוע הזה התחלתי טיפה להתגעגע לבית, אבל יותר מזה, דאגתי למשפחה שלי בלי סוף, ולא עזר לי כשגיליתי שהארץ מופצצת (אומנם על ידי דשן עם סילון, אבל עדיין מופצצת).
במהלך השבוע ניסיתי ללכת לעוד מסיבה אחת, שבה כמה מהקבוצה הישראלית ניסו לגרום לי לרקוד, מתישהו הם עברו לקיצוניות ואחד מהם לקח אותי בכוח לריקוד רומנטי\קופצני באמצע מעגל של אנשים, דבר שהיה מעוד משעשע.
ועוד משהו, הלכו לי יותר מ60 פאונד על טיפות לדלקת אוזניים, רק בגלל שהעולם אוהב אותי.
סוף השבוע השני עבר מהר מעוד, אלה הדברים העקריים שקרו:
* ב"נשף" הסיום הצליחו לגרום לי לרקוד.
* גנבו לי את המטריה בזמן מבחן הסיום.
ביום של החזרה ממש רציתי לחזור כבר לבית, אבל בגלל שמרפי החליט להטפל לקבוצה שלנו הטיסה התאחרה ביותר מ3 שעות, קיבלנו 10 פוונד לאוכל מהחברה שהייתה אמורה להטיס אותנו.
את הטיסה עברתי עם כאב בטן יותר גרועה מהדרך הלוך, אבל היה כנראה בגלל הקרואסונים...
אחרי שראיתי שני סרטים גיליתי שיש עוד המון זמן עד לנחיתה(שעתיים וחצי), את הזמן הזה העברתי בבהיה בכסא מולי.
ואז סוף סוף הנחיתה, ההורים שלי שחיכו לי שם, המיטה הנוחה שלי בבית וכמובן, הלא קרואסון או צנימים לארוחת בוקר למחרת.
בסך הכל היה נהדר, הייתי הולך שום עם לא היו לי שני אחים קטנים שרוצים ללכת גם לפחות את אותו מספר פעמים שאני רוצה (זה יצא בסך הכל בערך 91 אלף שקל על סאמרסקול לכל הילדים כולל אחותי הגדולה), זו הייתה חוויה בלתי נשכחת שאני ממליץ לכל אחד.
סליחה על האורך, זה בטח הסיפור הקצר הכי ארוך אי-פעם,
אז תודה שקראתם (אלא עם כן פשוט נכנסתם לסיפור וירדתם למטה)
ממליץ בחום לעבור את החוויה הזאת, סתו.
