היי,
זה מוזר לכתוב את זה פה אחרי כל כך הרבה התלבטויות אם "ללכת על זה" או לוותר ולחכות לשנה הבאה, אולי אז יהיה לפחות למה לחכות (חוץ מלסיום הלימודים P:)
אבל בסופו של דבר, אם אני כותבת פה את הסיפור על ה- סאמר סקול המדהים עם המדריכים - וכמובן החבר′ה המקסימים שהיו איתי, כנראה שבחרתי לנסות לחוות משהו קצת שונה מלבלות את החופש שלי בשינה עד הצהרים, ואחר כך בטן-גב-בטן-גב מול הטלוויזיה בסלון.
לפני שהגעתי למפגש הראשון של הקבוצה הייתי לחוצה, שאלתי בלי סוף שאלות(תודה לעונים), ובמיוחד הייתי מוטרדת מכך שאני הולכת לשם "לבד" ואני לא מכירה - בכלל!- אף אחד. יחד עם העובדה שאני ילדה קצת ביישנית, לא היו לי ציפיות גבוהות יותר מדי וכבר יכולתי לראות את עצמי כ"אאוטסיידרית" של המחנה הזה.
להפתעתי כל החששות האלה נעלמו כלא היו במפגש, הקמפוס יצר רושם של מקום מאד מסודר ואחראי, המדריכים היו מדהימים ושאר הילדים גרמו לאווירה מאד פתוחה, מקבלת ונעימה (ככה זה היה לאורך כל השבועיים האלה).
יום לפני הטיסה, מרוב התרגשות לא הצלחתי לישון כל הלילה. למרות זאת קמתי עם חיוך, לקראת יום ממש מדהים שהתחיל אחרי חמש וחצי שעות טיסה. במרכז קיבל אותנו מדריך שכל מי שייזכר בו יצחק, כי אי אפשר לתאר אותו במילים, אחרת מלבד בריטי-טיפוסי כל כך והלכנו לאכול - האוכל היה בסדר גמור לעומת מה שציפיתי.
במהלך השבועיים האלה עברנו כל כך הרבה ביחד עם כל הקבוצה, נקשרו בינינו - ה"ילדים" קשרים מדהימים, וכמובן גם עם המדריכים הנפלאים שלנו (עמית וגל, ושאר הצוות הבריטי), וההרגשה שהיינו כל כך הרבה זמן ביחד שם היא ביטוי אמיתי לכך. ראינו מקומות מדהימים, שופינג (וכאן אני צריכה להתבייש בעצמי על שלא חזרתי עם כסף הביתה) וערבי פעילויות מצחיקים. כל זה יישאר בי לתמיד, ועם קצת מזל אני מקווה שגם בשנה הבאה אני אזכה לחזור למרכז, עם כל החב′רה ה-מדהימים שהיו איתי שם!
אז לכל מי שמתלבט לגביי הנושא, אל תחשוב פעמיים ולך על זה כבר. זאת חוויה מדהימה שאין לי ספק שתרצה לחזור עליה שוב, שוב ושוב (וכן הלאה).
בהצלחה לכולם,
טל פז (:
