כשקיבלתי את המייל שמסביר על התחרות ועל התנאים שלה, חשבתי לעצמי שאין סיכוי שאוכל לכתוב על סאמר סקול.
והנה אני נוכח לעובדה, שעוצמת החוויה של ההנאה והלמידה שעברתי ב סאמר סקול זורמת לדף בקלילות עם חיוך של נוסטלגיה על הפנים. ראשית כדי שתבינו שאני ילד מופנם ולא ממש חברותי, החברים הכי טובים שלי זה הכדור ומגרש הכדורסל.
אז השאלות של "מה אם ישנאו אותי?" או "מה אם אף אחד לא ירצה לדבר איתי?" שעלו לי לראש כמה חודשים לפני ה - סאמר סקול היו לגיטימיות לחלוטין. תחושות האימה וחוסר בטחון, אני מניח, היו בכולנו.
ובאמת בפגישה הראשונה שלנו, שהייתה מחוץ לתל אביב הייתה מביכה, הילדים נראו מוזרים, המדריכה נראתה כאילו יצאה מתוך פרק של "נארוטו" וממש לא מצאתי את מקומי .
אולי זה הזמן לציין שהטיול הוא מתנה של סבי, לרגל בר המצווה שלי (שהייתה סיוט, תודה ששאלתם) והוא כבר שילם את הכול, אז לברוח לא היו בין אפשרותי.
כמו כן הרצון העצום להיות בלונדון ושיפור האנגלית שלי שהייתה שווה לזאת של עמיר פרץ, גברו על הפחדים.
וכך בשבוע השני של יולי, מצאתי את עצמי נפרד מההורים בשדה התעופה והולך עם עדר של 20 ילדים שאני לא מכיר, בדרך לטיסה למקום שרחוק מהבית אלפי קילומטרים.
מה אני אגיד לכם, היה שווה כל רגע. כשהגענו לבית הספר, נפעמתי לגלות מקום שקט, גדול ויפה בצורה בלתי רגילה, עם עיצוב ישן כמו באגדות, מסדרונות ארוכים ומרשימים שאפשר ללכת לאיבוד בהם (מרכז סאמר סקול טיפוסי).
כעבור יומיים, לאחר שהתרגלתי למצב, התחלתי להכיר ילדים חדשים, הן מהקבוצה הישראלית והן מקבוצות שונות מהעולם, למרות היותי ילד פחות חברותי מהממוצע.
למדתי לשחק טניס במגרשים העצומים של בית הספר, למדתי לשחק בדמינגטון, השתוללתי בבריכה ושיחקתי כדורסל עם כל חברי ה- סאמר - סקול.
כשהגיע הזמן להיכנס לכיתות למדנו ממורים שלימדו אותנו בקלילות ובהבנה, הרחבתי את אוצר המילים שלי ולאט לאט שברתי את מחסום השפה המעצבן הזה, שכולם מדברים עליו ורק מי ששובר אותו יודע כמה חשוב להיפטר ממנו.
טיילנו ברחבי לונדון והפרברים, ראינו טירות מדהימות, כיכרות מרשימות, מוזיאון שעווה שאי אפשר להיות אדיש לדיוק ולכישרון של היצירות. וכמובן כמו כל ישראלי טוב, קנינו בחנויות ענקיות עם אין סוף קומות.
כאשר הזמן חולף במהירות אתה מתחיל להכיר גם את המדריכה החייכנית, שתמיד מוודא שהכול בסדר ושאתה מסתדר ועושה חיים, אבל כתוצאה מכך היא גם איבדה את הקול שלה.
אתה מתחיל להכיר את הבריטים ואת הבעת הפנים הקרה שלהם, אבל גם את הלב החם והדואג. וכמובן הכי חשוב אתה עושה חברים לכל החיים, כי אי אפשר להיות צמוד למישהו שבועיים שלמים בלי לראות את כל התכונות הטובות והרעות בו, ללמוד לחבב אותם וכמו כן לראות את חבריך עושים כיף וצוברים חוויות ביחד איתך.
ועכשיו אתם בטח שואלים את עצמכם לאן הגענו שאנחנו קוראים מה שהמשועמם הזה כתב, אז הנה העיקר, תצטרפו ל- סאמר סקול הבא! ולא אני לא פרסומת מהלכת של קמפוס.
אני פשוט ממליץ לכם על חוויה מפחידה בהתחלה אך מהנה, מבדרת, מלמדת ומבגרת שתשאיר לכם טעם של עוד ותישאר איתכם לכל החיים.
אז תעזבו את החששות והדילמות, הכול מיותר. אם יש לכם את האפשרות, תיקחו אותה.
אחרת תצטערו על כך, כשתקראו את הכתבה של הילד הבא, שיעשה חיים בסאמר – סקול בשנה הבאה.
אלעד כץ היה בקיץ 2010 המרכז בידלס
