להתעורר בבוקר ולגלות שאתה עם החברים הכי טובים שלך, לאכול ארוחת בוקר עם אותם אנשים נפלאים, להתלונן קצת על האוכל אבל להתגעגע אליו בסופו של דבר, לצאת לטיול או סתם להשאר ללמוד בכיתה עם המורים הנהדרים (לחלוטין שונים מסוג המורים המוכרים מבית הספר) ובערב לרקוד בדיסקו או להכיר חברים חדשים מארצות אחרות, לצחוק, לצחוק, לחייך ולצחוק כל היום עד ש- רגע, דה ז´ה וו?
כן, זה היה הקיץ השני שלי בריקמנסוורת´! אחרי שבקיץ שעבר חזרתי עמוסת חוויות ועם חיוך שנמתח מצד אחד של הפנים לצד השני, ועם לב קצת שבור כי קשה לעזוב מקום כזה וחברויות כל כך טובות ככה סתם, ולחזור. כבר מהרגע שחזרתי ידעתי שאני חייבת לנסוע לשם שוב, לריקמנסוורת´, לחוויות, לחברים, ולאווירה. וכך קרה: כעבור שנה טסתי שוב לאותו המקום!
הרבה אנשים כמובן הרימו גבה ושאלו, "שוב לאותו מקום? לא חבל? ולמה בכלל ללמוד בקיץ?". לכל השאלות היו לי בהחלט תשובות: הלימודים שונים מאוד מהלימודים הרגילים בארץ, הייתי מספרת. כל הלימוד נעשה לחלוטין בכיף, עם ילדים מכל העולם.
לחזור לריקמנסוורת´ בפעם השניה העצים את החוויה שכבר חוויתי. אם הפעם הראשונה הרשימה אותי ולימדה אותי המון, הפעם השניה הוסיפה על החוויות מהשנה הקודמת; זכיתי להכיר דברים יותר מקרוב, ידעתי למה לצפות ובכל זאת התרגשתי שוב מחדש.
המפגש הראשון בשדה התעופה נראה אותו הדבר: ילדים שמתאספים ברחבה, כולם בקבוצות קטנות, מדברים ומנסים להתרגל לפרצופים החדשים. עד מהרה נוצרות חברויות ובנחיתה באנגליה היה קשה להאמין שלפני כמה שעות בכלל לא הכרנו. תוך שבועיים נקשרים לכל כך הרבה אנשים חדשים, שקשה בכלל לחשוב שבעצם צריך לחזור מתישהו.
אותו הדבר לגבי חברים מחו"ל. אני זוכרת איך בפעם הראשונה בריק´ ראיתי את כל הקבוצות מהמדינות השונות, כל כך הרבה אנשים, אבל תוך יומיים ידעתי לזהות את כולם; יכולתי פשוט להתיישב ולדבר עם מי שרציתי, הכרתי חברים חדשים כל יום ועם רובם הגדול אני עדיין בקשר, ועם חלק אני מדברת כל יום.
הרבה אנשים והמון רגעים נהדרים – קבצים של תמונות בראש (ובמחשב)... למשל: לפטפט בדיסקו עם המדריכים שמוכרים קולה ולהציק לאנג´י האיטלקייה עם החיוך הענק והיילי שמנסה לגרום לכולם לרקוד; לשמוע את אלברטו הפורטוגזי חוזר (בדיוק מפתיע) על משפטים שלמים שרק למד בעברית ("איפה השירותים?" "מה לארוחת ערב?"); לאכול בברביקיו עם יערה, מיכל ונועה; לצחוק משטויות קטנות ולהלחם עם הדבורים על המקום שלנו על הדשא (ונחשו מה, הדבורים ניצחו); לשיר בתחרות כישרונות עם כל הכיתה שיר אירי מסורתי שהמורה לימד ולזכות במקום...(אמממ... כלשהו); להצטלם עם כל סלב במאדאם טוסו; לחרוש את מוזיאון המדע ביחד עם יערה (אבל בסופו של דבר לבלות את רוב הזמן בחנות המזכרות כמו כל ישאלית טובה); להנצל מטביעה בסירות בקיימברידג´ (בגלל שאף אחד מאיתנו לא באמת יודע לחתור); להתפרע עם הסיילים בלונדון ולנסות להספיק בזמן שיא את כל אוקספורד סטריט; להכיר את החברים של ג´וליה (האיטלקיה שהכרתי בשנה שעברה) ולגלות שאיטלקים הם בדיוק כמו ישראלים (במיוחד בתור לחדר אוכל); לא להפסיק להתלהב מהנוף הירוק עד של ריקמנסוורת´ וביחד עם ג´וליה לטייל על משטחי הדשא האינסופיים ולא לרצות לעזוב!
אנגליה, 27 ביולי 08´, דמעות נתלות מהעיניים של כולם ומזוודות מטלטלות בדרך לאוטובוס. מאחורינו שבועיים של טיולים, שיעורים, מסיבות, ארוחות משותפות, חוויות, והמון מהן – שעות נהדרות שבילינו ביחד. והסיבה לבכי; כל זה נגמר, ונותר לנו רק עוד יום ביחד כקבוצה – חוזרים לארץ אחרי שבועיים נהדרים שאין כמוהם.
