היי,
זכיתי לבלות שבועיים במקום שלא חשבתי שאגיע לשם, לפחות לא בגיל הנוכחי שלי, החברים שהכרתי מהר מאוד הפכו להיות המשפחה שלי.
בבית, כשאמא שלי עוד סיפרה לי שאני נוסעת לסאמר סקול בלונדון חשבתי בראש, "סבבה, אני אלמד אנגלית, אראה מקומות ואהיה עצמאית לגמרי". עכשיו אם ישאלו אותי מה עברתי שם אני אגיד דבר ראשון, חברים.
החברים שנסעו איתי וחזרו איתי לארץ לא אוכל להסביר את האהבה שלי אליהם. הם היו יותר מחברים, הם היו 'אחים'. הרגעים הכי יפים שלי והרגעים הכי כואבים שלי היו עם ה'אחים' שלי ואת זה אני לא אשכח בחיים. גם המדריכות שנסעו עמנו היו איתנו לאורך כל הדרך, אין לי דבר אחר להגיד להן חוץ מתודה.
דבר נוסף שאגיד זה מן הסתם המקומות אשר טיילנו בהם. כמו כל טיול בחו"ל ראינו את לונדון, היינו במוזיאון הבריטי, ארמון בקינגהאם, אוקספורד סטרייט, לונדון איי, מצודת לונדון ועוד...
כל המסע הזה היה כמו מסע התבגרות עצמי, הייתי לבד בלי הורים בארץ זרה עם אנשים זרים. למרות שהייתי רחוקה מהבית, לא הרגשתי כזאת קירבה לפני.
אני שמחה שנסעתי ועברתי את זה, אני לא אשכח את השבועיים האלו.
תודה.
