היי,
קוראים לי גל ואני גרה בגלבוע ביישוב גן נר (כן, זה יישוב שאף אחד לא מכיר...). הגעתי לטיסה עייפה בטירוף אחרי שלא הצליחתי להרדם מרוב התרגשות לפני הטיסה. הגעתי לשדה התעופה עם ההורים שלי והאחים שלי שהתקשו להפרד ממני... (לי היה דווקא סבבה).
ישר על ההתחלה אמרו לנו להתחלק לזוגות ומהר מאד התחברתי לילדה ששמה יערה. כבר שעלינו למטוס מרוגשים, גילינו ילדה בשם נועה שיש לה את כל השוקולדים שקיימים בעולם ולקחנו ממנה.
בטיסה בזמן שהכרתי חברים חדשים, התרגשנו מהמים שהגישו לנו במטוס (בחיים לא הגישו לי את המים בכוס כזאת) נחתנו בשלום והגענו לשדה התעופה בלונדון... שם נסענו דרך ארוכה לאוניברסיטה ועל הדרך ראינו נופים מדהימיםםםםם! הגענו לאוניברסיטה והכל היה נראה בדיוק כמו בסרטים וכבר אז הבנתי שהולכים להיות לנו שבועיים מדהימים.
ביום השני ניגשנו למבחן רמות והתבאסתי על איך שהלך לי במבחן. אבל אז הבנתי שזה בסה"כ ציון שהולך לעלות כי יעזרו לי פה לשפר את האנגלית שלי.
במפגש הכינו אותנו לזה שרק ביום השלישי דברים יתחילו להרגיש כייפים, אבל בסופו של דבר כבר מהיום הראשון הבנתי שהכרתי פה חברים לכל החיים. התחלנו לעשות צחוקים ששייכים רק לנו וכבר מהלילה השני החלטנו לוותר על קצת שעות שינה כדי להכיר ולעשות צחוקים.
ביום הרביעי של השבוע נסענו להכיר את העיר שבה נמצאת האוניברסיטה - היא נקראת באת'.
זאת היתה העיר הראשונה בחו"ל שהייתי בה ובאמת הרגשתי שאני בחו"ל, אולי זה המרחק מהמשפחה, אולי זה מהעצמאות והחופש שנתנו לנו פה.
חשבתי שיחזיקו אותנו הרבה יותר קצר ושזה יהיה קצת כמו בבית הספר, אבל בסופו של דבר היינו מאד משוחררים ולא הרגשנו שלוחצים עלינו.
בששי הראשון שלנו הרגשתי שהתאהבתי מחדש באנשים שסביבי.. תוך זמן קצר גילינו שכולנו באותו ראש איך לעשות את הקידוש וערב ששי.
אחרי ארוחת הערב עשו לנו מסיבה ששם הכרנו והתחברנו בעיקר לברזילאים... וגילינו שגם הם שומעים את טודו בום!!! זה הרגע שבו התחלנו לדבר עם ילדים שלא גרים בישראל ולא מדברים בשפה שלנו.
בשבת הראשונה נסענו לטיול הראשון שהיינו בו מהבוקר עד הערב. התחלנו בשופינג וישר אחרי זה עמדנו בתור (מקוצר כמובן) להכנס לארמון וינזור של המלכה. בתור אכלנו קרקרים על נוטלה ועשינו מלא צחוקים.
נכנסנו לארמון וראינו שומרים של המלכה שלא זזו וחשבנו על כמה התפקיד שלהם נרא שכולם עוברים לידם, מצטלמים איתם כאילו הם פסל ומעצבנים אותם בעיקר.
התחלנו את השבוע השני שלנו עם ערב פתיחה שבו ישבנו רק הקבוצה הישראלית והמדריכה. כל אחד היה צריך לאמר משהו טוב על משהו אחר מהקבוצה.. לי אישית זה היה קשה כי באמת שהיה לי משהו טוב לאמר כמעט על כל אחד מהקבוצה והייתי צריכה לבחור מקסימום שניים. בנקודה הזו הבנתי שאני ממש מחוברת פה כמעט לכל האנשים, ואני יודעת שזה לא מובן מאליו.
בבוקר הראשון קמנו כרגיל לארוחת בוקר ואז שיעור אנגלית (כמובן שבשיעור אני וילדה בשם רז לא הפסקנו לעשות צחוקים).
הרגשתי קצת באסה שהשבוע השני הגיע כל כך מהר... כמעט בכיתי, לא הרגשתי שום געגוע להורים, הרגשתי שאני רוצה להשאר לחיות כאן.
ביום רביעי של השבוע השני הרגשנו שהסוף קרוב. נסענו בהתרגשות לאולפנים שבהם צולמו סרטי הארי פוטר... התחלקנו לזוגות ואני הייתי עם שי, היה ממש, אבל ממש מצחיק!! אחרי שסיימנו את הסיור, קניתי כמה דברים מגניבים בחנות המזכרות.
חזרנו לארוחת הערב ואפילו שידענו שמחר קמים מוקדם למאדאם טוסו, החלטנו להשאר עד מאוחר עם כמה קולומביאנים... דיברנו איתם הרבה באנגלית.
קמנו לבוקר חדש מותשים, אבל שמחים.
במאדאם טוסו ראינו הרבה מפורסמים שפוסלו בשעווה. היה קטע מצחיק כשחשבתי שאחד השומרים הוא פסל שעווה בעצמו ובאתי להצטלם איתו.
ישר לאחר מכן הלכנו כמה חברים לאכול בסטארבקס ואז הלכנו לראות את המחזמר "מלך האריות"... היה מדהים, זה סרט שגדלתי עליו והיה ממש מגניב לראות את זה בהצגה ועוד באנגלית.
חזרנו יחסית בשעה ממש מאוחרת ולכן יום למחרת קיבלנו אישור לא ללכת לשעה הראשונה של אנגלית, אז קמנו יחסית מאוחר וזה היה מרענן אחרי שאנחנו קמים מוקדם כל השבוע.
בששי האחרון קמנו והתחילו לצוף לי קצת געגועים הביתה, אבל בכל זאת, לא רציתי באמת לחזור...!
לאחר ארוחת הערב האחרונה, הלכנו לטקס קבלת התעודה ובאמת ראיתי שיפור בציונים שלי.
בליל ששי היתה לנו שוב מסיבה, בה נפרדנו מהברזילאים. היה מאד כייף, אפילו המדריכה שלנו באה ורקדה איתנו!!!
לאחר המסיבה נשארנו קצת ערים, ישבנו עם הספרדים ואחרי זה קמנו ליום חדש, כמעט אחרון והבנו ש.... היום אומרים מחר...
נסענו ללונדון בנסיעה ארוכה מאד... הגענו ישר לשייט בתמזה והיה ממש יפה למרות שלא הפסיק לרדת גשם. לאחר מכן הלכנו להצטלם ליד הביג בן והארמון המלכותי. אחר כך קיבלנו זמן חופשי בפעם האחרונה שלנו פה ויצאנו למירוץ שופינג אחרון!
עלינו עם האוטובוס בדרך חזרה יחד עם מלא סינים... ואני יושבת לי כאן ממש עכשיו עם דמעות בעיניים ורושמת לכם על השבועיים האלה... בזמן הזה שי ונועה סולומון הציקו לי אבל בכל זאת הצלחתי להתרגש ולהתרכז מלסכם את החוויה הזו שעברנו.
לסיכום, אני בטוחה שאלו השבועיים הכי טובים שהיו לי בחיים. מעולם לא הרגשתי שייכת ככה למקום שבו לא הכרתי אף אחד מראש.
