אז איך אני יכולה לסכם שבועיים שלמים של חוויות???
מהצד זה באמת נראה כמו זמן קצר, אבל בשבילי זה הרגיש הרבה יותר מרק שבועיים.
בשבועיים האלה היה לי הכל: עצב, שמחה, עצבים, דמעות(לטוב ולרע...) ואפילו רגשות רומנטיים.
אי אפשר לספר בדיוק, או להכין מראש כי זה חוויה שונה לכל ילד שיוצא, אבל זה מדהים לגמרי!
הכרתי ילדים חדשים מישראל ומהעולם, למדתי אנגלית (וגם הרווחתי כמה מילים בספרדית) והמון על עצמי, שבתכלס זה הכי חשוב!
אז היום הראשון שנראה לפני מיליון שנה, הוא היום הכי קשה. חשבתי שאני לא אהנה, רציתי הביתה, הרגשתי לא קשורה ולא בטוחה. להתרגל לאוכל שונה מכל מה שהכרתי, לגור לבד בחדר משלי, להתרגל לסדר יום שאני לא קובעת או שולטת עליו ולהתחיל להכיר ילדים בשפה ששונה מכל מה שאני רגילה אליו.
או בקיצור, לאבד שליטה על הכל ביום אחד. באותו יום המדריכים ממש עוזרו לי(בעיקר המדריכה מישראל אבל גם המדריכים מספרד) והתנהגו כאילו הם מכירים אותי שנים..
היום שאחרי הוא הרבה יותר טוב, מתחילים לחשוב נורמלי, להכיר ולהיפתח טיפה ואפילו להתרגל לאיך שדברים עובדים. הרבה יותר טוב!
השיא הוא בסוף השבוע הראשון; מתחילים ליצור חברויות, מתרגלים כמעט לגמרי לסדר היום העמוס והארוך, לאוכל הספרדי ומתחילים גם לדבר מילים בספרדית פה ושם וכן, גם להתנתק טיפה מההורים.
אחרי שנכנסים לתוך החוויה המטורפת הזאת מגיע הסוף..
מגיעים הימים האחרונים (ומסיבת הפרידה) ומבינים כמה עשינו, כמה הכרנו, כמה ראינו, כמה דיברנו וכמה הכרנו. ואיך לא, גם מחבקים, מביאים מתנות למדריכים המהממים ומזילים כמה דמעות (כןן, גם המדריכים בכו)..
כל כך שמחה שהכרתי את הקבוצה המדהימה שיצאתי איתה,
על המדריכה הכי מהממת, מצחיקה והורסת שיכולתי לבקש שתצא איתי, המדריכים הספרדים ההורסים ועל הילדים שהכרתי שישארו איתי לעוד הרבה זמן..
רק יומיים בבית וכבר מתגעגעת להכלללל!!
