רון

16/7/2017 השעה 1 בלילה, יום הטיסה הגיע, לא מצליח להירדם, מלא מחשבות על מה יהיה באותה "חוויה מטורפת" אשר מתאורת בכל מקום אליו פניתי. 

פתחתי את המחשב והתקשרתי להראל, מי זה הראל? הבן היחידי שהיה איתי בקבוצה, ולא, אנחנו לא מכירים בכלל. בדיוק כמוני הוא לא הצליח להירדם אבל בואו נהיה כנים מי כן נרדם? העברנו את הזמן שעבר לאט לאט, וככל שהזמן עובר והשעה 2.. 3 לפנות בוקר.. ההתרגשות גוברת ונמאס כבר לחכות, רוצים לצאת לדרך!! 

השעה 4 לפנות בוקר, ההורים פותחים את הדלת "רון צריך להתארגן! ישנת?" ואני במלא אנרגיות עונה "אני לא עייף! בואו נלך כבר!" ניתקנו את השיחה, ופה.. "החוויה המטורפת" מתחילה באמת!

הגענו לשדה התעופה ובלי למצמץ כבר עלינו למטוס כאשר אף אחד לא מכיר אף אחד חוץ מאת עצמו. כבר במטוס התחילו השאלות, הצחוקים והתהיות לגבי השבועיים הבאים!

בכל אופן, ירדנו מהמטוס ועל השניה הראשונה שדרכנו בחוץ התרשמנו מאנגליה לטובה ובדיחות על בריטים נוצרו: "זה לא סתם מים.. אלו מים בריטים!!!".

כאשר הגענו לאוניברסיטה בקיימבריג', בו לנו בשבוע הראשון, חילקו אותנו מהר לחדרים של 2 אנשים בחדר, התמקמנו בחדרים ועשו לנו סיור מהיר במקום ובקצרה סיפרו על התוכנית למהלך השבוע, ועוד משהו קטן.. לפי המנהלת, הקבוצות האחרות שיהיו איתנו במהלך השבוע יהיו קבוצה מברזיל, סין ועוד תורכי אחד.. מי יודע איך הם יהיו.. פעם אחרונה שתקשרתי עם ברזילאי או סיני היה.. לא רגע, זה לא היה אף פעם :0. 

הגיע פעילות ההיכרות עם הסינים, הברזילאים והתורכי ומאותו רגע הכל היה פנטסטי.. הכרנו תרבויות חדשות של אנשים שונים מהמקומות הכי רחוקים בעולם, ובטופ, חבורת ברזילאים מדהימים עם חיוך חם ואוהב על הפנים על כל אחד ואחת מהן! מאותו הרגע ידענו שעם אנשים כאלו השבוע הזה יהיה מדהים.

הימים עברו לפני שהספקנו למצמץ ובלי ששמנו לב נהפכנו למשפחה אחת גדולה שצוברת מלא חוויות מדהימות בסוג של מסע, טיילנו במדינה זרה ונחשפנו לתרבות הבריטית, האוכל הדוחה, האנשים היפים ברחובות והמבטא הכבד שאי אפשר להבין (כמעט :). למדנו ביחד עם חברים חדשים מכל העולם, אפשא להגיד שלמדתי יותר פורטוגזית מאנגלית... השיעורים והפעילויות היו מגוונים ויצרתיים וחברי ההנהלה היו בשבילנו בכל מצב!

אחרי שבוע קצר ומהנה בצורה מטורפת הייתה מסיבת הפרידה מהקבוצות האחרות.. הסינים נשארו בקיימבריג, הברזילאים המשיכו לצרפת, התורכי חזר הביתה ואנחנו ממשיכים לאוקספורד. חייב לציין שבחיים שלי לא הרגשתי כלכך חזק תחושת געגוע לאנשים מסויימים.. נקשרנו מאוד וגם עכשיו אחרי שלושה שבועות לא נתפס לי המחשבה שלא אראה אותם יותר לכמה שנים טובות וארוכות.

הגעתי לאוקספורד באווירה קצת פחות טובה כי לא האמנתי שיכול להיות שם יותר טוב ואכן כרושם ראשוני למקום אוקספורד נראתה כעיר המונית ולא מסודרת, פעילויות לא מאורגנות וצוות בינוני. בנוסף הצטפרנו לקבוצת רומנים וצרפתיים ובניגוד לברזילאים במבט ראשון הם נראו קרים, כמו הסטיגמות על אירופאים ;).

בכל אופן שמרתי על אופטימיות, אני והראל הצטרפנו לדירה עם עוד שני צרפתים ואחרי שיחה ארוכה איתם בסלון בערב על המקום ועל איך הכל מתנהל התחלתי להתרגל לסביבה וצברתי חברים חדשים ממוקמות חדשים בעולם. אוקספורד לעומת קיימבריג' הייתה פחות מאורגנת מבחינת הצוות והפעילויות, אבל למען האמת, זה רק נתן לי עוד אפשרויות לבדיחות מפגרות שעזרו לי להתחבר ולצחוק עם אנשים.

בשבוע הזה לעומת שבוע שעבר הרגשתי שהתחברתי יותר עם הקבוצה הישראלית מאשר עם האירופאים, יצרנו ביחד עוד חלק מדהים ביחד במסע של שבועיים בבילוי בקניות ארוכות והסתובבות לבד ברחובות העיר היפה, ביקרנו במוזיאון השעווה של "מאדאם-טוסו", ביקרנו בממלכה של המלכה וראינו שומרים מצחיקים עם כובעים בגובה של הגלגל הענק בלונדון שומרים על קירות בלי שום סיבה ??, וזכינו לצפות ביחד במחזר קומי בטירוף של "מאמא מיה" ובסופו של כל יום עם כל הגעגוע לאנשים שהתחברתי עליהם מאוד בקיימבריג, ניצלתי את מיטב הזמן עם אנשים מדהימים שהיו בשבילי גם כשהיה קצת קשה!

בקיצור.. צברתי חברים מדהימים לחיים מכל קצוות הארץ והעולם.. צחקנו ביחד, רקדנו ושרנו ביחד, התרגשנו ובכינו ביחד ועם כל השבועיים המדהימים האלה ביחד עם קבוצת אנשים שלא הכרתי לחלוטין נבנתה לה חוויה מטורפת מלאת אקשן וריגושים וחופשה של פעם בחיים שצרובה בזכרון כלכך חזק.

וכך אחרי שבועיים מדהימים כבר ראינו את עצמנו בדרך לישראל חזרה למזג אוויר חם וחזרה לכפכפים וגופיות, "את הבגדים החמים מחזירים חזרה לארון לכמה חודשים טובים". עלינן למטוס מלאי אנרגיות, הצטלמנו מלא וחזרנו עם אין סוף מזכרות ושקיות של Primark!

30/7/2017, השעה 8 בבוקר, ירדתי מהמטוס עם חיוך ענק על הפנים בידיעה שנהנתי בטירוף עם רצון עז של עוד.

לקחנו את המזוודות לאט לאט, התחבקנו מלא, נזכרנו ברגעים מדהימים ויצאנו לכיוון ההורים שבשבילם השבועיים האלו היו נורמאלים לחלוטין..

ראיתי את אמא שלי, היא רצה אלי וחיבקה אותי והדבר הראשון שהוצאתי מהפה היה "וואו אמא, איך כבר עברו להם שבועיים".