אין לי מושג מאיפה להתחיל בכלל...
החוייה הזאת בלתי ניתנת לתיאור במילים...
אני לא אשקר אני ידעתי מההתחלה שזה הולך להיות אחת החוויות הטובות ביותר שיהיו לי בחיים (בכל זאת כבר הייתי בסאמר סקול שנה שעברה) ידעתי שאני הולכת להתחבר פה לבנות כאילו אנחנו מכירות נצח, ידעתי את כל זה אבל בכל זאת לא האמנתי שזה יכול להיות כזה מדהים...
טוב, אז הכל התחיל כשאני וחברת ילדות שלי, אורי החלטנו ללכת לסאמר סקול ביחד, מהרגע שנרשמנו ההתרגשות הייתה בשיאה! ולא יכולנו להפסיק לספור את הדקות עד למפגש הראשון. במפגש כבר הספקנו להכיר שתי חברות שהפכו להיות בין החברות הטובות שלנו: לירן וגפן.
כשהגענו לשדה תעופה היה לנו פרפרים בבטן מרוב ההתרגשות ואחרי לילה לבן בדיוטי פרי עלינו על המטוס וטסנו במשך חמש שעות מסויטות שבהם כולןןןןן ישנו ורק לי לא היה מה לעשות!
כשסוף סוף נחתנו בלונדון והבנו עד כמה בריטניה ירוקה לא הפסקנו להתפעל מהנופים המדהימים. וכל הנסיעה בדרך לקמפוס נופפנו לאנשים בשמחה מהחלון של האוטובוס.
ואז, אחרי נסיעה ארוכה ומהנה הגענו לקמפוס וראינו את הבית המושלם שלנו לשלושה שבועות הקרובים, פגשנו את סטיוארט המנהל של הקמפוס שעשה לנו סיור והפגיש אותנו על כל מני ילדים ממדינות אחרות, מהרגע הראשון התחברנו לברזילאיות.
ביום למחרת התחלנו להבין איך עובדת שגרת ארדמור: בבוקר ארוחת בוקר, לאחר מכן שיעורים, אז ארוחת צהריים, פעילויות, ארוחת ערב ולבסוף פעילות ערב מהנה! לא היה לנו רגע שבו היה לנו משעמם, בלילה חזרנו תשושות אחרי הפעילויות המושלמותתתת, מתות להתקלח, אבל איכשהו תמיד אני ולירן (הפרטנרית שלי למקלחת) היינו מגיעות אחרונות ואז חן המדריכה שלנו לא נתנה לנו להכנס למקלחת.
כל בוקר היינו "מתעוררות" לצלילי השעון המעורר (וחופר בעיקר) שלי cheap thrills, אבל הדבר שהעיר אותנו באמת זאת נועמי אחותי המעצבנת שהייתה דואגת להגיע לחדר שלנו בקביעות ולצרוח עלינו כמו משוגעת עד שכולנו היינו מתעוררות ואני הייתי משתגעת בעצמי וצורחת על כל העולם ואשתו.
אז טוב בואו נקצר לכם, בכל השבועות האלו עברתי חוויות מדהימות שלא עברתי כמותן בחיים ואני לעולם לא אשכח:
את צחצוח השיניים שלי עדן במסדרון.
את העצבים שלי כל בוקר.
את הסטוקריות של כולן על המדריכים (החתיכים יש לציין).
את הטלנובלה של ג'פן. 
את הז'אן המפחיד של הז'אנה.
את הפרצוף של ג'פן שלי ושל אורי.
את האסונות המרשימים של נחלס. 
את ריקוד החד קרן של מאי מוי.
את השיר riptide של דודה (ילדה ברזילאית).
את השיר הברזילאי שג'פן הייתה חורשת עליו ובסופו של דבר כולנו נדבקנו.
את השמונההה של רוס (קרדיט לנחלס שלימדה אותו).
את האוכל המזעזע שהיה שם כל יום (די כבר לחרוש על הפסטה!!!)
את כל הפעיליות הכיפיות שהיה לנו כל פעם.
את המורה הכי מושלםםםםם בעולם, ג'ונה. 
את כל הברזילאיות המדהימות שפגשנו ובכלל את כל החברים מהעולם.
את המדריכים שהיו כל כך זורמים, מגניבים ונחמדים.
את חן וסתיו המדריכות שלנו שדאגו לנו ושמרו עלינו והיו כל כך נחמדות אלינו למרות שלפעמים הן טיפה כעסו (ובצדק).
ובכללי כל החוויה הזאת תישאר לי חרוטה במח לנצח ואני לעולם לא אשכח אותה, לא נהניתי ככה כל חיי, והייתי מתה לחזור ולהתחיל את כל זה מחדש (חבל שאי אפשר), עצוב לי שכל זה נגמר אבל שמחה שזה קרה, שמחתי להכיר את כל האנשים המדהימים ואני מקווה לחזור שנה הבאה! 
