חנה

?19 ילדים ומדריכה אחת
יצאו בגשם לטיול נחמד...?
היי לכולם ! אני חנה בת 14.5 מנתניה.
אני בטוחה שהסיפור הזה לא יעביר לכם רבע ממה שקרה בשבועיים היותר ממדהימים האלה כי זה יותר מידי מידע לעכל ורק מי שחווה באמת יוכל לראות את זה מול העיניים ומי שלא- מוזמן לדמיין. אני אספר לך(מי שקורא/ת את זה) את הנקודת מבט שלי על השבועיים הכי טובים בחיים שלי - אם כמה שנשמע מוגזם נכתב בלי הגזמה בכלל-.
תהנו.
10.7.2016,יום שבת,1:00- נתב"ג
הגעתי לבד עם ההורים שלי טיפה חוששת אבל יותר נרגשת לפגוש ולהכיר את כולם אחרי מפגש שהיה לפני שבועיים אי שם ברמת גן שבו הסבירו לנו את כל הפרטים לגבי הטיסה ומשחק היכרות נחמד שכולם ישבו על הדשא במעגל והציגו את עצמם.
הסתדרנו עם המזוודות בשני תורים, הכרנו עוד יותר בצ'ק אין וטסנו לדיוטי פרי כי היתה לנו שם רק בערך שעה.
אחרי הטיסה הכי ארוכה שהיתה לי( חמש שעות) שבה ניסיתי לישון אבל לא כל כך הצלחתי מרוב התרגשות, הגענו לנמל תעופה לונדון-לוטון שהיה שדה תעופה קטן יחסית.
יצאתי מהשדה תעופה,לקחתי נשימה עמוקה והבנתי שהמזג אוויר באנגליה הוא לא כמו בישראל- הוא יבש,צח,קריר ואפילו טפטף קצת גשם.
בחוץ חיכה לנו אוטובוס יוקרתי רק בשבילנו שהיו בו שירותים. נסענו שעה וחצי עד למקום המגורים שלנו באוקספורד המדהימה- Jesus College ובדרך הנהג אסף את המדריך שלנו שאני מתגעגעת אליו המון -תיאו. השארנו את המזוודות בלובי והלכנו ישר לאכול ארוחת ערב. בשביל ארוחת צהריים וארוחת ערב באוקספורד היינו צריכים ללכת רבע שעה עד הקולג' שבו היינו אוכלים,לומדים ונהנים אבל ה15 דקות האלה היו שוות את זה לגמרי. כבר בארוחת ערב הבנו שהאוכל פה הוא לא כמו האוכל של אמא אבל יום למחרת, נעמה- המדריכה האלופה שלנו סידרה את זה והביאולנו אוכל טיפה יותר נורמאלי. כשחזרנו היתה לנו הפתעה, כל אחד קיבל חדר משלו עם מיטה זוגית, מקלחת, שירותים, ארון ונוף מרהיב משלו.
ביום ראשון אכלנו ארוחת בוקר בלובי שהיה כמו סלון בעצם שהכין לנו דניאל הטבח המוכשר שלנו ויצאנו לקולג' לעשות מבחן רמה שיראה את הרמה שלי באנגלית ולאיזה רמה אני שייכת. היו לי מורים מגניבים שביליתי איתם שלוש שעות ביום- מיסטר שאמס שעבד איתנו עם החוברת ולמדנו איתו על כל מיני נושאים בחיים ואבי, שאיתה היינו עושים פרויקטים שהפעלנו בהם את היצירתיות שלנו.
באוקספורד הכרתי חברים מכל העולם:
צרפתים, איטלקים,סינים(מהונג קונג) וספרדי.
היו לנו את הפעילויות ערב הכי מגניבות שיש- באולינג, דרמה, ביג צ'יף, דרגון בול, פוטבול,רגבי,ווליבול,פריסיבי, כדורגל, סיור בעיר, סנוקר שגיליתי שאני די טובה בו ותחרות כישרונות ששרתי בה וכולם החמיאו לי ומחאו כפיים.
יום שבת היינו צריכים לעבור מאוקספורד, להיפרד מתיאו ושאר המדריכים ולעבור עם וויל המדריך המלאךלקיימברידג' אבל בדרך עצרנו בThorpe Park בלונדון שזה פשוט כמו לונה פארק רק אדיר יותר פי חמש. בו עליתי בפעם הראשונה והשניה על רכבת הרים שהיו בעצם הרכבות הרים הכי גדולות ומפחידות בפארק עצמו זה היה כיף לא נורמאלי.
הגענו לקיימבירדג' אחרי שעה וחצי נסיעה והבנו שהגענו לאוניברסיטאות וקולג'ים כמו בעיירות בסרטים -הכל ירוק, גדול ויפה כל כך.
בחדרים שם היינו בזוגות (ואני קיבלתי את השותפה לחדר הכי מסודרת שיש) והמקלחות והשירותים היו מחוץ לחדרים אבל הסתדרנו בסופו של דבר,הנוף מהחדר השתפר- אצלי מהחדר היה אפשר לראות את כל המגרש כדורגל העצום שעשינו בו ספורט, שיחקנו בכל מיני משחקים ושהייתי רצה בו אחרי כל ארוחה. בלימודים המורים השתנו וקיבלתי את ביל מניו ג'רזי לשיעורים עם החוברת ואולגה לשיעורי הפרויקטים.
בשבוע השני פגשנו אנשים חדשים- ברזילאים שהם אנשים נורא חמים ונחמדים שהכניסו לנו לראש את השיר Bali De Favela שאף פעם לא יצא ,סינים חדשים(ממקאו), שתי איטלקיות חמודות ופולניה שהיתה הבן אדם הכי מושגע ומצחיק שפגשתי.
היו לנו סיורים ללונדון- לונדון איי, ביג בן, מוזיאון השעווה מדאם טוסו והחוויה הכי טובה שהיתה לי לי ושהכי התחברתי אליה בגלל המוזיקה הוא המחזמר היוצא מן הכלל- Mamma Mia אתם לא תראו מחזמר כזה בחיים והשחקנים מושלמיםםם. כמובן איך אפשר לשכוח את הפאנטינג בנהר התמזה והפרי טיים שהיה לנו בכל יום שבו חרשתי על הפרימארק, שדרך אגב בקיימברידג' הוא הרבה יותר גדול מבאוקספורד.
כשהגיע יום שבת היינו צריכים להיפרד מהברזילאים וזה היה לי טיפה קשה יותר מכולם כי גם היתה לי אהבת קיץ אבל לא ניכנס לזה יותר מידי... ואני בכיתי וכולם בכו וזה היה עצוב להיפרד מאנשים שהכרת רק שבוע והתחברת אליהם כל כך.
אבל אז... הגיע יום ראשון, שבו בכינו עוד יותר כי הבנו שהאנשים שהולכים להיפרד עכשיו אלה אנחנו. לא הבנתי איך שבועיים שהיו בהם כל הרבה עברו בשתי שניות ועכשיו זה פשוט הפסיק. ארזתי הכל, עליתי למטוס עם בכי בעיניים, ירדתי מהמטוס עם עוד יותר דמעות ונפרדתי מכולם בוכים ועצובים שזה נגמר.
אם היתה לי את האפשרות להישאר בשדה תעופה עם הקבוצה שלי לטיסה הבאה ללונדון- לוטון הייתי עושה את זה אבל לא הייתה לי.
אז עכשיו הגיע הזמן לתודות:
תודה למנהלים של הקולג'ים היוקרתיים
תודה למורים- מיסטר שאמס, אבי, אלכס, מתיו, ביל, אולגה, ואלפי
תודה למדריכים- ג'ו, ראג' פביו, תיאו, אמילי, אמילי, קלום, וכומבן וויל
תודה לכל החברים שלי מח"ול שאין סיכוי שאני לא אשמור איתם על קשר
תודה לקמפוס שחשבו ועשו את הרעיון של שילוב אוקספורד וקייימברידג' ויצרו את אוקסברידג' ושהביאו לנו את נעמה
תודה לכל אחד ואחד מהחברים המדהימים שלי שטסו איתי ועשו לי את החוויה המהממת הזאת
תודה ע-נ-ק-י-ת למדריכה הכי הכי שאין לי מספיק מילים לתאר אותה שהיתה כמו אמא שניה שלי שעזרה בי ותמכה בי בכל עת וצרה.
ותודה אחרונה ועוד יותר ענקית להורים שלי בלעדיהם לא הייתי טסה בכלל ועוברת את הדבר המשוגע הזה
אם אתם קוראים את זה ומתלבטים מה לעשות בחופש הגדול כדי לזכור אותו לתמיד אז תפסיקו להתלבט ותבחרו במרכז אוקסברידג' ואני מבטיחה לכם שלא תשכחו את החופש הזה בחיים.
תודה שקראת את הסיפור הארוך הזה.