ליאור

שאאלוםם!! קוראים לי שרלוט. אני בת שבע עשה. סתם סתם חחחח קוראים לי ליאור אני בת 16 מקרית מוצקין . ולפני שבוע חזרתי מאוקספורד 

המדהימה!!  היה כל כך כיף שאני לא יודעת מאיפה להתחיל..

טוב אז הפעם הראשונה שפגשתי את המשפחה השנייה שלי הייתה

ב23 ליוני .

כולנו היינו ביישנים ולא דיברנו הרבה אבל בזכות המדריכה שלנו (/אחותנו הגדולה)
סיס, נפתחנו .

אחרי המפגש ההתרגשות עלתה יותר ויותר בכל יום שעבר. הגענו ליום של הטיסה, ההתרגשות הייתה בשיאה !

פגשנו את כל הילדים שראינו במפגש .

נפרדנו מההורים, היה קצת עצוב אבל מיד התרגלנו למשפחה השנייה. במהלך השבועיים האלה עברנו כל כך הרבה! היה כל כך מצחיק וכיף!! הכרנו אחד את השני יותר טוב והתחברנו והתגבשנו יחד. אף פעם לא חשבתי שיהיו לי חברים כל כך טובים מכל רחבי הארץ (שלא נדבר על רחבי העולם אבל זה יגיע אחר כך) ועוד
שנשמור איתם על קשר אחרי הטיול .

נקשרנו אחד לשני בצורה מדהימה וכל דבר שמישהו היה צריך, כולם היו שם בשבילו! אפילו היו לנו את הצחוקים שלנוואם אתם חושבים שסיס לא הייתה חלק מהצחוקים אז אתם טועים! סיס הייתה

המצחיקה הראשית !באמת הרגשנו שהיא אחותנו הגדולה שאפשר לספר לה הכל והיא יכולה להיות החברה הכי טובה שלנו- והיא הייתה!!

הגענו למקום המגורים, התמקמנו בחדרים והכרנו את השף שלנו שהכין לנו ארוחות בוקר במהלך השבועיים- דניאל, השף הכי תותח בעולם !! אחרי ההיכרות איתו ועם המדריך שלנו ג'ו, הלכנו לאוניברסיטת Jesus College בפעם הראשונה, שם למדנו ואכלנו ארוחות צהריים וערב במשך השבועיים. כשהגענו 

לאוניברסיטה, ראינו את הקבוצה של הצרפתים בפעם הראשונה. רצינו לדבר איתם אבל בהתחלה התביישנו. ניגשנו אליהם כמה פעמים אבל לא דיברנו הרבה.

הפעם הראשונה שבאמת דיברנו איתם וצחקנו הייתה יום אחד שהלכנו לפארק.
ישבנו כמה ישראלים וכמה צרפתים במעגל ושיחקנו טלפון שבור עם משפטים בעברית ובצרפתית היה כל כך מצחיק . לאט לאט התחברנו עם הצרפתים.

עשו לנו המון פעילויות יחד שהיינו צריכים להתחלק לקבוצות מעורבבות של צרפתים וישראלים וככה הכרנו אותם יותר טוב. לימדנו אחד את השני משפטים בשפות האם שלנו. לדוגמא, את המשפט הראשון שכתבתי בסיפור לימדנו ילדה צרפתיה (קוראים לה שרלוט בטח כבר הבנתם ). היא חזרה על המשפט הזה כל כך הרבה פעמים שזה כבר הפך להיות המשפט של כולנו.

חוץ מהצרפתים הייתה גם קבוצה של יפניות (ויפני אחד) חמודות!! 
גם איתן נקשרנו מהר מאוד. לא תמיד הבנו אותן אבל נהנינו מכל רגע שהיינו יחד . גם היפניות (והיפני) התחברו אלינו, המדריכה שלהם אפילו אמרה לנו שהקבוצה שלה אוהבת אותנו (למרות שבפעם הראשונה שעומר ראתה אותן היא ביקשה מהן שילמדו אותה סינית ואנחנו מהר תיקנו אותה ואמרנו לה שהם יפנים ), כמובן שאמרנו לה שגם אנחנו אוהבים את הקבוצה שלה!!  סיפרנו ליפניות שאחרי התיכון אנחנו צריכים כולנו לעשות צבא (כולל הבנות) ויום אחרי זה אחת מהן כבר הביאה לנואוריגמי בצורת יונה וסיפרה לנו שהיונה הזאת מסמלת שלום והיא נותנת לנו אותה כדי שיהיה לנו שלום בצבא. כן גם אנחנו התרגשנו מזה.. 

לצערנו אחרי השבוע הראשון שלנו יחד הן היו צריכות לעזוב..  נפרדנו 

בעצב והמשכנו את הטיול..

ביום שבת השני (והאחרון ) שלנו באוקספורד, נסענו לווינסדור קאסל והיה שם תור עצום!! נכנסנו לתור ובערך 10 דקות אחרי שנכנסנו לתור ראינו את הקבוצה של היפנים עוברים לידינו בדרך לתחילת 

התור !! ישר זיהינו אותם והם ישר זיהו אותנו! חיבקנו אחד את השני כאילו

לא ראינו אותם שניםם ואפילו לקחנו איתם תמונה אחרונה! זה היה רגע מרגש


הגיעו סופם של השבועיים (לצערי ) הכי נדירים בחיי והיינו צריכים להיפרד מכולם. 

מהמדריכים הנפלאים: ראג', תיאו, פביו, ג'ו, אנדרו, נינה ונטשה. 
המורים המדהימים: מת'יו, אלכס, אבי, אדגר ולורה. 
ואיך לא, האחראית של ארדמור: סילביה. 
אבל החלק הקשה ביותר היה להיפרד מהחברים הכל כך טובים שלנו שהכרנו רק
שבועיים אבל הרגיש לנו בהרבה יותר: הצרפתים. 

ביום של הפרידה כולם היו כל כך עצובים (חלק אפילו בכו) לא רצינו להיפרד אבל היינו חייבים.. עמדנו לפחות 10 דקות ברחוב (אחרי שכבר היינו שעתיים בתוך האוניברסיטה כי עשו לנו מסיבת פרידה ), במדרכה אחת עמדו הישראלים ובמדרכה ממול, הצרפתים ולא הפסקנו להגיד אחת לשני כמה נתגעגע וכמה אנחנו אוהבים אותם . צעקנו אפילו משפטים שלימדנו אחד את השני וזה היה מצחיק ! אל תדאגו לקחנו כל פרט אפשרי מהצרפתים ומהיפנים  כדי שחס וחלילה לא ננתק איתם קשר!

אלו היו השבועיים הכי מדהימים של חיי וכל מה שכתבתי אפילו לא יכול לתאר חצי ממה שבאמת היה!

בחיים לא אשכח את החוויה הזאת ואת האנשים 

שהכרתי ! זאת חוויה של פעם בחיים ואני שמחה שהלכתי אליה!

תודה קמפוס על הכל ♥♥♥