אוקיי.. אז.. מאיפה נתחיל? כנראה שמההתחלה.
אני אורי בן עמי (זכר) בן 15 (וחודש). יצאתי השנה (2015) לסאמר סקול השני שלי (לאחר אנגליה) בלוס אנג'לס וסן דייגו שנמצאים במדינת קליפורניה בארה"ב.
לאחר שסיימתי ארת ההרשמה לטיול הוסיפו אותי לקבוצת הווטסאפ ו.. איך נגיד במילים עדינות? היו סנובים. הקבוצה שלנו מנתה כ10 בנים ושלוש בנות, דבר שלי אישית קצת הוריד את הרוח מהמפרשים................... אבל אמרתי לעצמי שעל הטיול הזה אני לא מוותר.
הקבוצה בווטסאפ הייתה לא פעילה בשי@, אז המסקנה שאני הסקתי הייתה שכנראה זו תהיה קבוצה של אנשים רגועים ושלווים שלא ידברו אחד עם השני, דבר שנוכחתי לדעת מהר מאוד כי היה טעות גדולה.
הגעתי ליום הטיסה שמח וטוב לב עם מחשבה שרק בקבוצה היה יבש!... טעיתי!. הגעתי עם ההורים למקום המפגש (שהיה נראה ריק מאיש מלבד הקבוצה שלנו) ומהר מאוד הם(!) מצאו עם מי לדבר. אני לעומת זאת לא.
עשינו את המסורת שכללה פרידה שבפעם השנייה בסאמר סקול הרגישה טבעית מתמיד והלכנו לעבר הבדיקות השגרתיות. לפי מה שאני הרגשתי, משהו בבדיקות חיבר בינינו ויצרנו לנו קהילה קטנה של אוהדי ריאל מדריד (בכדורגל, כדורסל זה רק מכבי!) והלכנו למלא את הבטן בדברים לא בריאים לקראת הטיסה. אחר כך התאגדנו כולם כשעה לפני הטיסה, כשענת (המדריכה\מפקדת) מבקשת (אומרת!) משהו אנחנו מתפקדים.
עשינו את התמונה ליד המזרקה הגדולה במרכז הדיוטי פרי ולאחר כמה תמונות עם פלאש לקחנו את הטלפון מעוברת האורח אשר צילמה אותנו והבנו שלמישהו יש סווטשירט מחזיר אור ולכן התמונות ניכשלו..... (זה הייתי אני).
עלינו למטוס מוכנים לקראת 15 שעות של סבל אך אני אישית קיבלתי מושב בין גל לדביר, ילד וילדה מהקבוצה שאיתם התחברתי במהרה והקשר החזיק מעמד כל הטיול (ואחריו..), איך נגיד, 15 שעות בקופסה סגורה באוויר מעל האוקיינוס ממש מחברות בין אנשים. {הערת המחבר: זוהי סוף ההקדמה}
אוקיי, לעסק.
נחתנו בשלום ב LAX ומשם נסענו לקראת האוינברסיטה שבה שהינו בלוס אנג'לס. באוניבריסטה היו ילדים מהמדינות: ברזיל, רוסיה ואיטליה וילדה אחת מטורקיה אם אינני טועה.
אני יכול לומר בלב שלם שהקבוצה שאליה הישראלים הכי התחברו היא הקבוצה מברזיל. הקבוצה שלהן מנתה כ20 בנות, רובן באזור הגילאים שלנו כך ש "יחסי הכוחות" התאזנו.... (Victory is ours) 
כבר ביום הראשון נבחנו לצורך התאמת כיתות לרמה האישית של כל אחד מהילדים. המבחן כלל מבחן בכתב ומבחן בע"פ.
השיעורים החלו יום למחרת ואני קיבלתי מורה מדהים ושמו ניק. ניק קבע את סדר השיעור כך שכל שיעור יתחיל בשיחות אישיות בין כל התלמידים למשך כרבע שעה עד חצי שעה. למזלי השיחות זרמו והיה מצחיק מעניין וכיף, ובעיקר משפר אנגלית, מה שגרם לזה לקרות היא כנראה העובדה שהייתי בכיתה עם רמת האנגלית הגבוהה מבין השלוש.
כל השעורים התקיימו כך ובהם ניק שילב קריאה מספרים ומשחקים חוויתיים וכיפיים במיוחד. באוניברסיטה עצמה היו שלל פעילויות שההנאה הגדולה מביניהן הייתה האינטרקציה עם הילדים מחו"ל ועם המדריכים.
בלוס אנג'לס יצאנו לסיורים במקומות מדהימים ויפים כמו סנטה מוניקה ווניס ביץ' וגם לפארקי שעשועים מטורפיםםםם שכללו את הסיקס פלאגס, יוניברסל סטודיוס ועוד רבים וטובים.
לאחר שבועיים מדהימים שבהם חווינו עליות, ירידות, ריגושים כקבוצה וכפרט שינסנו מותניים ושמנו פעמינו אל עבר האוטובוס לכיוון סן דייגו.
הנסיעה לשם לא הייתה כל כך נוראית כי לאחר שבועיים כל אחד מצא את המקום שלו ובילינו כארבע שעות בידבורים והאזנה למוזיקה (הערה: אוזניות הן פריט חובה לטיול). בסן דייגו היינו הקבוצה היחידה. בסן דייגו היינו במקומות כמו ה סי וורלד וגן החיות הענק של העיר.
כמובן שהקשר עם הילדים מהמדינות האחרות החזיק ומחזיק עם קבוצת ווטסאפ פעילה ביותר וגם שיחות שגולשות לשיחות פרטיות. אני אישית התחברתי מאוד לשתי בנות ברזילאיות וילד איטלקי.
דרך אג"ב, לאחת מהילדות הברזילאיות הייתה משימה לכתוב על ישראל והיא ביקשה את עזרתי בנושא ועשיתי למדינה קצת יח"צ בינלאומי, דבר שאף פעם לא מזיק. זהו, נגמר הטיול, בעת כתיבת מילים אלו כל הזכרונות מציפים אותי מחדש ורק מעוררים בי את החשק הענק והרצון לחזור לטיול המדהים הזה!!!!
יש לי מסר לסיכום: תהנו מהטיול הזה! אל תהיו ביישנים! אחר כך אתם תתחרטו על כך ובגדול! תחיו את הרגע! תנצלו כל שנייה!
ותודה רבה לענת שהפכה את זה מטיול לחוויה ושהצליחה לגרום לכל אחד ואחת מאיתנו לצחוק, לשמוח, להיות לא מעורערים נפשית גם ברגעים קשים, ובעיקר למקסם את את החוויה הזאת עד ל 200%.
THE END
