רציתי לטוס לסאמר סקול כבר מלפני שנתיים וההורים שלי לא הסכימו כי זה מאוד יקר, ניסיתי להתחנף אליהם שנה שלמה וגם זה לא עבר והבנתי שזה יקרה רק בעבודה קשה.
השנה השקעתי בלימודים והבאתי ציונים טובים הביתה. בנוסף לזה אני עבדתי והייתי בצופים וזה היה קשה ומלחיץ אבל ידעתי שאולי בסוף החלום ייתגשם בזכות העבודה הקשה וזה קרה. ההורים שלי קראו לי יום אחד באמצא שנה ואמרו לי שהם מסכימים שאני אטוס לסאמר סקול (באותו הרגע הייתי נראית ככה:
)
אחרי פחות או יותר שבועות הייתי רשומה לסאמר סקול לקלייר קולג קיימברידג שלושה שבועות.
מהילדים שנרשמו הקמנו קבוצת וואטזאפ שגם היו מאוד...מאוד...מאוד...מ א ו ד פעילה.
אחרי המפגש הראשון והאחרון לפני הטיסה בארץ המזוודה שלי הייתה מוכנה וסגורה, שלושה שבועות לטיסה
במפגש לפני הטיסה כולם היו ילדים טובים וחמודים אבל האמת התגלתה כמה ימים אחרי שנחתנו. למשל בתדריך אמרו להיות בעשר בחדרים, אחרי שהבאנו שלהיות בשקט ולא להעיר את האחראית שגרה בבניין זה הפיתרון הסתובבנו בקומות, קנינו במחונה של החתיפים והשתייה, ישנו אחד אצל השני ובקיצור... שאף אחראי לא יקרא את זה.
ביום יום היו שיעורים ופעילויות.
בשיעורים היה כייף רצחחחחח! גם אם המורה נתן לכתוב סיכום של 150 מילים על נושא כל שהוא מהספרים של הספריה (מה שלא כזה קשה) בכל זאת היה כייף.
המורה שלי היה המורה הכי טוב אבררררר! הוא דיבר איתי ישיר ושיפר אותי גם אם לא שמתי לב.
הפעילויות הן חוויה חצי טובה אבל כשאתה מגיעה הביתה אתה צוחק על הרגעים שהיה פחות כייף או משעמם.
היתה תחרות שהתחלקנו לקבוצות והיינו צריכים לבחור מישהו או מישהי שידגמן.
אחרי שבחרנו עיצבנו לו מה שבא לנו משקיות זמן וקישוטים.
בפעילות אחרת עשינו שאלון וגם מדי פעם הפעילות הייתה לצאת לעיר ולמצוא חניות ולשאול אנשים שאלות.
פיתחתי קשרים עם ילדים מחול ועם ילדים מהארץ, אני מדברת איתם כמעט כל יום
וחלקם גם רוצים לבוא לארץ
הארוחות בסאמר סקול הן סבירות... יש דברים שאתה לא יודע מה חשבת לעצמך שלקחת את זה ויש פעמים שאתה פשוט לוקח סלט.
לפני שאני מסיימת את הסיפור אני רוצה להגיד תודה למישפחה שלי, כל הילדים שטסו! ותודה מיוחדת לאיל וירדן שהיו לידי לכל דבר: כשהיה קשה לי, כשריכלנו על בנים, כשאיחרנו בגלל שהגזמנו בקניון ובסוף רצנו כמו משוגעות
וכשצרחנו כמו מטורפות בחדר כל פעם שמשהו טוב קרה ועל זה שקיבלנו עצבים אחת על השניה כשהיה צריך
.
כמובן שלא נשכח את המדריכות, נועה ופולה, שהיו איתנו מתי שצריך איפה שצריך, שצחקו איתנו ושפיקסו אותנו. תודה לפולה שבשבוע השלישי חליתי והיא לא עזבה אותי עד שהייתי בסדר. פולה תודה שלא התייאשת ממני ושהבאת לי אוכל, הוא היה טעים.
חוויה שלפחות שבישבילי היא פעם בחיים
